Hate to feel but can't stop

מעניין שכשאני התלוננתי על זה שאני פשוט לא מצליחה להסתדר עם המצב שהם הפילו עלי, אף אחד לא התחשב בי יותר מדי. בעצם כל השיחה הסתכמה בעיקר בהעברת המסר שמשפחה זאת משפחה ובגלל זה לפעמים יש מקרים שחייבים לעשות גם דברים שלא בדיוק אוהבים. חייבים. זה מה שהציק לי במשפט הזה, זה בעצם אומר שאני חייבת לקבל עלי את מה שהם אומרים ורוצים שאני אעשה רק כי אני חייבת, זאת אומרת שאין לי שום מילה בנושא.

משפחה.

אבל עכשיו, כשבזמן האחרון הפכתי לצופה מהצד שפשוט לא מצליחה להתעלם מכל פרט, עכשיו זה מרתיח אותי. כי אני רואה בו את ההתנהגות שלי. את הפרצופים האלה שאני עושה בדרך כלל כדי שאמא תבין שאני לא מעוניינת לעזור לה עכשיו עם האחיות. את הדיבור המעצבן הזה שרק גורם לה להתחרט על זה שהיא בכלל ביקשה. את הכל. ומה שמצחיק זה שהתפקידים שלנו בבית הזה ובכלל במשפחה הם שונים. הוא האבא ואני האחות. ובכל זאת, יוצא מצב ששנינו מתנהגים אותו הדבר. אז כנראה שמשהו פה די דפוק, ומרתיחה אותי העובדה שפתאום לו מותר לא לעזור. ברור שאף אחד לא אומר את זה במפורש, אבל זה תמיד מסתתר מאחורי כל מיני תירוצים די צולעים שברגע אפשר להבין מה המטרה שלהם.

חבל שאין לי זכות להגיד שום דבר, ואני רק מחכה שזה יתפוצץ מהצד השני.

באמת שזה לא הולך ככה.

איך זה שאני תמיד מוצאת את עצמי פתאום חושבת על מישהו או משהו שדי שייכים לעבר, ופשוט לא מצליחה להרפות. איך זה שאני היחידה שעדיין חושבת, ואולי רק מתחילה לחשוב כשהכל נהיה מאוחר מדי. דווקא כשזה כבר לא רלווטני ודווקא כשכבר אין סיכוי שבאמת יקרה משהו. דווקא אז אני פתאום נזכרת.

ואז עוד איכשהו מצליחה להתפלא שאותו אחד המשיך הלאה מזמן, ושבטח השם שלי כבר לא אומר לו כלום. אבל אני בכל זאת זוכרת, כי אין לי משהו אחר.ומשום מה מקווה תקוות שווא שאולי יקרה איזה נס או משהו דומה, ופתאום שוב נדבר. ואולי אפילו קצת יותר מזה. תמיד אני מוצאת את עצמי בסופו של דבר מתגעגעת אל העבר.

דווקא אני זאת שכמעט בכל הפעמים נשארת מאחור, תקועה. לא מצליחה להתקדם, כאילו אין לאן. ומה שמצחיק זה שתמיד יש לאן, אבל אני מסיבה כלשהי אף פעם לא מצליחה וכאילו אף פעם לא מוצאת את הדרך. אני שונאת להרגיש ככה, להרגיש שאני היחידה שנשארה באותו המקום של פעם, אותו המקום שכולם כבר מזמן עברו.

אני שונאת להרגיש שאני לא מתקדמת ושדווקא אצלי, שום דבר לא משתנה.

ודווקא עכשיו, כשהימים עוברים לאט לאט, ועוד מעט אני אכנס למסגרת אחרת וחדשה, ופתאום הכל ישתנה בבת אחת. דווקא עכשיו אני לא עושה שום דבר עם עצמי. דווקא עכשיו אני מבזבזת את הזמן הזה, שפתאום עכשיו משום מה נראה מאוד יקר.

ואני יכולה להגיד למה אני לא מנצלת אותם, ואולי זה יראה כאילו אני מאשימה את כולם חוץ ממני, אבל אני יודעת שהחלק שלי הוא בעצם הגדול ביותר.

זאת הרגשת הבדידות הזאת שמונעת ממני לעשות דברים, זאת הרגשת הלבד. זאת אותה ההרגשה כשעובר יום ועוד יום מבלי לדבר עם אף אחד.

ואני שונאת להסתכל על אנשים אחרים ולהשוות את עצמי אליהם, לעשות את זה למרות שאני יודעת שלא אמורים להשוות ולמרות שאני יודעת שזה לא אומר שום דבר. להשוות ואז פשוט להבין כמה שהמצב שלי נראה עלוב על ידם. וכמה שאני, כמו שאמרתי מקודם, נשארת תקועה, ולבד. כרגיל.

זה קצת קשה כשאין עם מי לעבור את 'התקופה' הזאת, שלא בדיוק נגמרת. זה קצת קשה כשאין בדיוק עם מי לדבר כשצריך וגם כשסתם. זה קצת קשה, במיוחד בלילה, כי אז משום מה הכל נראה נורא יותר, ומרגיש כאילו כבר אי אפשר לסבול את זה, והדרך היחידה לפרוק את זה קצת היא לבכות קצת. קצת לשחרר, ולקוות שאולי מחר קצת ישתפר.

אני מתביישת בלבד הזה ואני מאוד לא אוהבת להרגיש משועממת ומשעממת. אבל חוסר המוטיבציה הנוראי שיש לי כרגע כנראה לא יותר מדי עוזר לי.

קצת יותר מדי עצוב לי עכשיו.

וקצת יותר מדי מכאיבה לי העובדה שאין עם מי לחלוק את זה.