Hate to feel but can't stop

לא משנה מה אני אגיד, ברגעים האלה, ורק ברגעים האלה, מותר לי להודות בעובדה שתמיד ישאר לי משהו אליו.

אני לא יכולה שלא לרצות לדבר איתו, להסתכל עליו, או לא יודעת מה, אבל אני יודעת שאסור לי כי מה שאני אקבל מהצד השני- התעלמות.

ויש מבטים ואני רואה שהוא לא יודע מה לעשות עם עצמו ברגע שאני ליד. ואיך שהוא בורח אחרי שניה כי כנראה הוא לא רוצה להקלע שוב למצב לא נעים שבו אולי חס וחלילה אני אציק לו ואפריע לו לחיות את החיים כמו שהוא רוצה.

אז כוס אמא שלו, כוס אמא שלו, כוס אמא שלו.

ואיך חברה שלי אומרת, הרי תמיד חייבים להסתכל על מי שיושב איתך או נמצא איתך. גם אם לא מתכוונים, זה תמיד קורה. אבל אם זה לא קורה, זה אומר שאתה מכריח את עצמך.

וכוס אמק עם כל הפרשנויות האלו ששוות לזין ולא נותנות לי כלום. נמאס כבר לנתח כל צעד וכל 'רמז' שאולי אומר משהו. אני כל כך עברתי את השלב הזה אז אני פשוט לא מבינה למה אני שוב חוזרת לזה.

ומתי לעזאזל אלוהים יהיה פעם אחת לצידי?

כנראה שאני תמיד אזכור את היום הזה כיום הגשום ביותר בשנה.

ותמיד כשאני אזכר בזה, אני גם אזכר בכל מה שקרה שגרם לי לזכור את התאריך הזה. ואולי אני גם אשכח את היום הזה, כשיהיה משהו יותר חשוב לזכור.

זה קצת מצחיק להזכר במה שהיה פעם, בהתנהגות הילדותית שלי שעכשיו אני קצת מתביישת בה. ברצון הזה שהיה לי, באהבה החד צדדית הזאת שלא הרפיתי ממנה.

אפשר להגיד שזאת הייתה רדיפה מפגרת אחרי אשלייה ותקווה שמשהו יקרה, למרות שמראש ידעתי שאין שום סיכוי. והאמת היא שגם היה משהו נעים בבועה ההיא שלתוכה הכנסתי את עצמי. היה משהו נחמד ומנחם באותן המחשבות והרגשות שפתאום צצו. היה משהו נחמד בכל אותה התקופה, במיוחד בגלל ההרגשה הטובה שהייתה לי אחרי שהוכחתי לעצמי פעם אחרי פעם שאני כן מסוגלת לעשות דברים. ושבזמן האמת, למרות שאני ביישנית מאוד, אני יכולה לעשות מה שאני באמת רוצה.

לא, זה לא כל כך עזר לי כל הנחישות הזאת ומה שזה לא יהיה. ולא, אי אפשר להגיד שהשגתי את מה שרציתי, למרות שהייתה נשיקה. אבל בכל מקרה אני לא מתחרטת על זה, כי באיזשהו מקום זה לימד אותי משהו.

אני חושבת שתמיד יהיה לי משהו אליו, אפילו שלא היה בסיס לכל ה'אהבה חד צדדית הזאת' או איך שלא נקרא לזה. אפילו שזה היה בעיקר מבוסס על משיכה מטורפת שפשוט לא יכולתי לעמוד בפניה. אני חושבת שבכל זאת אם אני אהיה לידו שוב אני לא אצליח לדבר איתו, ואם אני אראה אותו אני ארגיש אולי לרגע קצר קצת פרפרים בבטן.

בסך הכל אפשר להגיד שעכשיו זה נשאר רק בגדר זיכרון שנחמד ואפילו מצחיק להזכר בו. כי כן, עשיתי הרבה מאוד פדיחות.

ואפילו שאני יודעת עכשיו שהוא לא רצה שום קשר איתי, אני מעדיפה לא להסתכל על הצד הזה, ולזכור את זה בדרך שלי. לפחות שמשהו יקרה בדרך שאני רוצה שיקרה.

אני לא יודעת, כנראה שיש לי משהו עם אהבות חד צדדיות. כנראה שאני מעדיפה את זה כי זה בטוח מבחינתי. כנראה שזה קורה בגלל הפחד המוזר הזה שיש לי. אני לא יודעת איך בדיוק להסביר את זה, אבל בסופו של דבר אני מוצאת את עצמי באותה הסיטואציה בכל פעם מחדש.

אני רק יכולה להגיד שאני כן גאה בעצמי על זה שלפחות כן עשיתי כמה צעדים. שכן אמרתי מה שאני מרגישה, שכן עשיתי משהו כדי שזה יקרה. שכן רציתי ושכן הייתי מוכנה להתגבר על הפחד שלי אם רק הייתה ניתנת לי ההזדמנות.

עכשיו, נכון לעכשיו, אפשר להגיד שאני די נרתעת מזה. אני מפחדת להכנס למשהו, ואני בכלל מפחדת מהמצב שבו מישהו יתעניין בי ואני בו כי אז זה יוכל להוביל למשהו מתקדם יותר. ולמרות שכן הייתי רוצה, אפילו אפשר להגיד שמאוד, הפחד הזה מונע ממני אפילו לנסות.

אני מקווה שבעוד כמה זמן, אני אוכל לזכור את היום הזה רק בגלל שהוא היום הגשום ביותר בשנה, ולא בגלל שזה יום ההולדת שלו.

קצת מוזר עכשיו כל המצב הזה בנינו. פתאום אחרי שהוא התגייס התחלתי להתבייש ממנו. בכל פעם שנפגשנו לא הצלחתי לדבר כי התביישתי. אני זוכרת שרק ישבתי והקשבתי לו ומדי פעם אמרתי איזו מילה. לא היה לי יותר מדי מה להגיד, רק שמחתי שהוא עדיין מעוניין לשמור איתי על קשר. שמחתי שהוא לא שכח אותי ואת הקשר הזה שלנו. שמחתי שאפילו כשהוא היה בחו"ל הוא ניסה לדבר איתי. בעיקר שמחתי, כי חשבתי שכבר איבדתי את זה.

לא פעם אמרתי לעצמי שאם באמת הייתי נותנת לעצמי, הייתי מתאהבת בו בשניה. ואני גם זוכרת את התקופה ההיא שבה היינו כל כך קרובים, איך שישבנו ביחד בחוץ אחרי שהעיפו את שנינו מהכיתה. ישבנו והראשים שלנו כמעט נגעו אחד בשני, ובאותו הרגע הרגשתי שאנחנו זוג.

כל מי שראה אותנו מהצד תמיד שאל אם יש בנינו משהו. תמיד אמרו לי שרואים לפי ההתנהגות שלו שהוא אוהב אותי, וגם עלי אמרו שזה נראה שאני אוהבת אותו.

האמת שאני חושבת שבאיזשהו מקום כן אהבתי אותו. אולי לא אהבה בשביל קשר רומנטי, אבל אני חושבת שאהבתי אותו כבר מעבר למשהו כזה.

יש כל מיני זכרונות שלנו מהעבר, שגורמים לי לחייך אבל גם צובטים אותי קצת. אולי בגלל שעכשיו זה כבר אחרת לגמרי.

בכל טיול שהיה תמיד הגיע השלב שהייתי עוברת אחורה בשביל לשבת לידו, ואיך שבפולין ישנתי עליו כל הזמן. איך שהוא דיבר איתי אחרי שסבתא רבא שלי נפטרה, ואיך שהוא תמיד הסכים לעזור. ואיך שנסענו ביחד לת"א.

אני לא אשכח את היום ההוא לפני 3 שנים, שהיה קר והיינו אחרי מבחן ואני כמעט בכיתי כי לא הצליח לי. והוא היה איתי וקנה לי שוקו ונתן לי את המעיל שלו כדי שלא יהיה לי קר.

קצת חבל לי עכשיו, כי זה כבר בכלל לא ככה.

קצת הרבה חבל לי על שנתתי לקשר הזה להגמר.

ומה שנשאר עכשיו זאת מן ביישנות מוזרה.