Hate to feel but can't stop

וזה מצחיק שבעצם תמיד יהיה איזה משהו שיעלה זכרונות מהתקופה הזאת שבה רציתי את זה כל כך. עד שלפתע יבוא היום שבו כבר לא יהיה איכפת ברגע שיזכירו את השם הזה, או אפילו כשאני אזכיר אותו לעצמי בראש.

מעניין אבל למה זה תמיד קורה, דווקא ברגע שאני אומרת בקול רם, ולא ככה בשקט לעצמי, שכבר לא איכפת, פתאום זה מתהפך. ולא, זה לא אומר שעכשיו כן איכפת, פשוט יש איזשהו חלק בראש או בלב (אני כבר לא יודעת) שבמשך כל היום הזה ממשיך לחשוב על זה בלי הפסקה.

כמו שתמיד אמרתי, בשביל לא לחשוב על זה או על דברים אחרים שהציקו ועדיין מציקים, צריך להעסיק את עצמך, למלא את עצמך בעבודה עד מעל הראש. ואז ברגע שזה יקרה כבר לא יהיה כוח לחשוב ולהזכר. וזה מיד מעלה בי זכרונות מחנות הבגדים ההיא שבה עבדתי, בתקופה הזאת שכל כך רציתי לשכוח. ניסיתי לעשות זאת בכל מחיר לא משנה מה, כי הרגשתי שאני עומדת להתפוצץ. אבל דווקא כשהתייאשתי והנחתי לזה לשקוע, דווקא אז זה באמת שקע, ועוד מעצמו. תמיד אפשר למצוא סיבות למה כן ולמה לא, למה כדאי להמשיך ולהיאחז במה שאין למרות הכל ולמה פשוט צריך לעזוב את הכל ולוותר. אני הבנתי מתי ולמה צריך לוותר אבל לא רציתי. וכאן מגיעה הבעיה האמיתית, ברגע שזה לא בא מבפנים, שזה לא בא מרצון אלא רק מתוך הבנה ש-זה מה שצריך לעשות, אז זה לא באמת קורה וזה מחזיק למקסימום יום וחצי. ואז כמובן הכל חוזר על עצמו כמו גלגל שאין לו סוף. לפחות ככה זה אצלי. וכשאני כותבת את המשפט הזה אני מתכוונת שככה זה אצלי בכלליות, לא לגבי הנושא הזה. כי נכון לעכשיו, צמד מילים שמזכיר לי מישהו מאוד מסויים, נכון לעכשיו אני כבר ויתרתי, ועשיתי את זה גם מתוך הבנה וגם מתוך רצון. ואולי בגלל השילוב עם כל הלחץ הזה מבית הספר, אולי זאת הסיבה שזה גם הצליח.

אבל, ותמיד יש איזשהו אבל. כמו שכבר ציינתי, תמיד יש איזה משהו שיגרום לזה לעלות בחזרה, ויתפוס איזו חלקה במקום מסויים ולא יניח. וכמה שניסיתי ואני מודה שאני עדיין מנסה להדחיק את זה, אני לא כל כך מצליחה.

אז רק נשאר לי לשאול את עצמי, אם באמת יהיה יום כזה שבו השם כבר לא יגיד לי דבר ולא יעלה בי שום רגש, אלא יהיה עוד סתם שם כמו כל שם אחר שלא קשור למישהו מסויים שאני מכירה. או שהשם הזה תמיד יעשה לי איזה משהו באיזשהו מקום, ויעלה תמונה אחת בראש ואיתה גם יבוא הזכרון של התקופה ההיא. לא הייתי רוצה למחוק את זה לגמרי, למחוק כאילו לא היה, כי למרות העובדה שחוץ מכאב ראש גדול והרבה ימים חסרי מצב רוח- לא יצא לי מזה כלום. וכן למרות הכל אני לא רוצה לשכוח. כי באיזשהו מקום אני יודעת שזה קצת שינה אותי, והוכחתי לעצמי כמה וכמה דברים.

מתחשק לי פשוט להתנתק מהרגש הזה שעולה בי בכל פעם שהשם הזה מוזכר, למרות שבזמן האחרון זה נהיה פחות ופחות עוצמתי, מתחשק רק לזכור את זה כמשהו שקרה ולהשלים עם זה עד הסוף בלי לשאול שאלות כמו- מה היה יכול להיות אם ואם ואם.

פשוט להיזכר ולחייך תוך כדי, ואולי אפילו לצחוק קצת על עצמי.

איך ברגעים האלה הלבד הזה כל כך מורגש, זה נורא.

צריך להרוג אותי!!

יושבות בבית קפה נידח, מזמינות שתייה ומצליחות לקבל אותה רק בגלל שלא בודקים את תעודת הזהות. מרגישות גדולות מהחיים. מורידות את העטיפה השקופה של קופסאת סיגריות חדשה שזה עתה נקנתה. מוציאות אחת ומדליקות. שואפות ואז נושפות החוצה עד שנוצר מעין מסך ערפל שכזה שבגללו לא ניתן לראות אחת את השניה. וככה בקצב מסחרר מוציאות עוד אחת, ועוד אחת. עד שכבר בקושי נשארות.

וכולן מרוצות מעצמן, יושבות בלי שום מחשבות בראש, חושבות רק על החופשה שתגיע בסוף, מתכננות כל פרט ופרט, מתווכחות. וכל אחת בטוחה שהיא יודעת הכל, מומחית לכל עניין. וזה מצחיק שדווקא בדברים הקטנים הן נופלות. ולפעמים נדמה שאם לרגע קצר נפתח להן את הראש כל מה שנזכה לראות זה ציפורים עפות בין עננים של עשן סיגריות. ואולי אני טועה.

וככה יושבות ומדברות על כל דבר חוץ מהדברים החשובים באמת.

ובעצם יכול להיות שזאת היא הדרך שלהן להנות. בלי יותר מדי דאגות. פשוט לזרום.

לזרום כמו דג במים, ללכת לאן שהחיים יקחו אותך ולא לאן שאתה תיקח את עצמך. הן זורמות. ואולי זה רק בשביל למלא את החסר. או שאולי שוב אני טועה.

ואז מגיע הרגע שבו כל אחת מוציאה את הארנק, משלמת על השתייה ומשאירה טיפ. יוצאת החוצה ועוברת בקיוסק כי הסגריות כבר נגמרו. הדרך אליו הופכת לקצת יותר ארוכה כי היא כבר מלווה בסחרחורת קלה ובצחקוקים לא מובנים.

לאחר מכן כל אחת נכנסת למכונית של ההורים ונוסעת. ככה הן סוגרות את היום. וככה גם ייסגר המחר.

ואולי זאת אני המוזרה וזאת שלא מבינה עניין, אבל כנראה שאני היחידה שמרגישה שזה לא זה. זה לא מרגיש אמיתי ונכון, זאת סתם עבודה בעיניים, סתם שכנוע שכייף ויש מה לעשות. סתם משהו שממלא את החסר, שלמרות הכל לא מצליח להתמלא.