לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

Hate to feel but can't stop


כינוי:  merry_

בת: 34





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2008    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     

6/2008

מילים.


אז כנראה שהחיפוש התמידי הזה לעולם לא ייפסק, והמקום הזה שנמצא ממש כאן לידי תמיד ישאר בסופו של דבר ריק. דווקא ברגעים שהצורך הזה כל כך חזק, דווקא אז כל האפשרויות נעלמות. חלקן נעלמות כי הן לא היו אמורות להיות שם מההתחלה. זה לא מרצון אלא מאינטרס כלשהו. כמו למשל אוטו, זאת אומרת הסעה פרטית. או עוד מישהי שאיתה אפשר לצאת כי כשהרבה, יותר כייף. אבל החלק האחר, זה שנשאר, נעלם כי אני זו שגורמת לו להיעלם. זה כמו שמישהו ירצה להיפרד מחברה שלו, אבל בגלל שלא יהיה לו נעים ולא ירצה שהיא תיפגע הוא יגרום לה להפרד ממנו. אז אפשר להגיד שאני כאילו מקדימה תרופה למכה, במובן מסוים כן, אבל זה מפגר. זה מפגר בגלל העובדה שאחר כך, כשהאסימון פתאום נופל, רק אז מגיעה החרטה. בנוסף אליה גם מגיעה שאלה מאוד תמימה ובכי שמצטרף אליה, ולכולם יש אותו מכנה משותף, ואז נשארת אני, זאת שלא מבינה למה כל זה קורה דווקא לה. אז כן, כשמתעלמים מבנאדם מסיבות שונות, בסופו של דבר הוא יבין את הרמז. ואז, הו אז יהיה מאוחר מדי. אבל זה כמו תמיד.

דווקא כשאין אני פתאום מתעוררת. זה כאילו מתוך כוונה להכאיב לעצמי, לגרום לזה להיות יותר כואב ממה שזה יכל להיות. אבל כזאת אני.

אפשר להגיד שזאת מן התעלמות מתמשכת מקשרים בעלי פוטנציאל עד הרגע שזה כבר לא רלוונטי והתמקדות במה שעושה רק רע. התמקודת בלהזכיר לעצמי את העובדות האלו בכל פעם מחדש. להגיד לעצמי בכל רגע שרק אפשר שאני לבד ושהחברות האלה, אלה שאני לא מבינה בכל פעם מחדש למה אני קוראת להן חברות, הן לא אמיתיות והן סתם שם רק כי אני עוד מישהי שהן נתקלו בה בחייהן. הרי זה ברור לי וגם להן שעוד מעט הקשר זה ייפסק. כל אחת תמצא את הפינה שלה ורק אני אשאר בגעגועים. געגועים אל העבר.

ובסופו של דבר אפשר גם להגיד שזה כמו מעגל שכזה, שלא משנה באיזו נקודה אני אהיה, בסוף אני תמיד אגיע אל נקודת ההתחלה, או לפחות אעבור דרכה. תמיד יהיה מה שיזכיר וכמובן שתמיד יהיה על מה לבכות ולהתבכיין. ותמיד אני אהיה מודעת לכך שאין לי בפני מי לעשות את זה, ואז כמובן שיגיע עוד פסוט מחורבן שיעסוק בנושא הכל כך מאוס בזה. את הכעס הזה צריך להוציא באיזשהו מקום ואת התסכול הזה, לפחות מישהו אחד צריך לראות ולהבין. ובזמן כתיבת המילים האלו זה מחלחל בפנים ומכאיב עוד יותר, כי בעצם בזמן הזה אפשר להגיד שעוד אסימון נופל וההדחקה כבר לא מספיקה בשביל לא להרגיש את תחושת הלבד הנצחית הזאת, שכרגע נדמה שלא תעזוב לעולם.

וזה מגעיל כל ההתבכיינות הזאת, כל המילים והאותיות חסרות המשמעות. כתיבה ברצף, הכל זורם ממש בלי יכולת לעצור, אבל זה בעצם לא מעביר כלום. אפילו לא חלק קטן מהרגשות האלה שבאמת שם בפנים. כי את המילים שאני באמת רוצה לכתוב אני שומרת לעצמי, כדי שיהיה עם מה להכאיב גם מאוחר יותר, כשכבר אשמור את הפוסט הזה ואנסה להירדם. הרי צריך להיות משהו שימשיך להזכיר. ונדמה לי שאת הכעס הזה, הכעס האמיתי והתסכול שמתלווה אליו, נדמה שאותם לעולם לא אצליח להעביר כמו שהם באמת ובאותה הרמה, כי זה יותר מורכב מזה, או שזאת רק אני ששוב מנפחת את כל העניין. ובנוסף לכל הניפוח חסר התועלת הזה, השחרור הזה מכל הרגשות האלו חייב להיות מלווה בשבירת צלחת או שתיים, כי רק אז אני גם ארגיש שמשהו מתרחש, משהו שישבור את השקט הבלתי נסבל הזה שכל הזמן מורגש בחדר הזה.

אז כמו שכבר אמרתי, ואני מאמינה שאגיד עוד אינספור פעמים, כנראה שהפינה הזאת שמורה למישהו שבכלל לא קיים, ובגלל הסיבה הזאת ובגלל עוד אלף סיבות נוספות היא תמיד תישאר ריקה. והרי זאת סיבה שצריכה להישמר כדי שיהיה על מה להתבכיין, כי אם לא יהיה על מה, מה אני כבר שווה.

נכתב על ידי merry_ , 17/6/2008 21:52  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כרגיל.


אני לא יודעת מתי ובאיזו דרך בדיוק זה יקרה, אבל מתישהו אני אהיה חייבת ללמוד את הלקח ולדעת איך לא לחזור על אותו הטעות, רק כדי לא להרגיש את ההרגשה הזאת שחוזרת אלי בכל פעם מחדש ברגע שאני מבינה שכנראה גם הפעם איחרתי.

יש בי מן כעס על עצמי, על הדרך שבה בחרתי, ועל הדרך שבה אני בוחרת כרגע. בזמן שאני יושבת עם עצמי כרגיל, ובוחנת את האירועים והאפשרויות מכל זוית אפשרית, אני מבינה שאני טיפשה. אם היה הסבר הגיוני להחלטות ולהתנהגות אז, אין שום הסבר הגיוני למה שקורה עכשיו.

לא מצליחה להבין למה בכל פעם שקורה משהו קטן בתחום הרומנטי, רק מתי שההצעה כבר אינה רלוונטית, רק אז אני נזכרת.

ועוד איך נזכרת. נזכרת ומנסה. ואז מציפה אותי תחושה של ציפייה שמשהו יקרה, אבל בסופו של דבר בכל פעם מתברר שאותו בחור כבר מזמן המשיך הלאה, ואני כרגיל, רק נאחזת בשאריות של פעם.

לא פעם אחת מצאתי את עצמי במצב הזה, והאמת היא שאני עדיין ממשיכה להימצא בו.

מצחיקה אותי העובדה שבמקום להתקדם הלאה ולהמשיך, אני רק נאחזת במה שנשאר מאחור. בזכרונות.

ואני אסביר, כבר קרו מקרים שבהזדמנויות שונות הכרתי אנשים מסויימים. וזה דבר טוב, אפילו טוב מאוד, אני בעד. רק דווקא ברגעים שבהם התחלנו להתרחק ובעצם הבנתי שהם מאבדים בי עניין, רק אז אני התחלתי להתעניין בהם. וכשהיה מאוחר מדי זה גם עבר לגעגועים. לא פעם אחת מצאתי את עצמי כותבת פה פוסט על מישהו שעבדתי איתו. באותה התקופה הוא מילא את הימים שלי ואת המחשבות. אבל אחרי שעברתי את התקופה הזאת וכל מה שנשאר ממנו זה רק זכרונות מהעבודה ביחד, מצאתי את עצמי מבקשת שיתקשר או משהו בסגנון. זה כל כך עלוב. ומה שעוד יותר עלוב זה שברגע שהכרתי אנשים אחרים שפתאום מילאו את הימים שלי ואת המחשבות, פתאום הוא הפך לחסר חשיבות בעייני.

אז כן, גם הפעם זה קורה. ועוד איך. ושוב הסיפור הישן. הוא רצה ואני לא. קרה בינינו משהו בגלל שהייתה מעורבת שתייה. הוא רצה ואני לא. הוא איבד עניין ואני פתאום רוצה. אני רוצה והוא רוצה מישהי אחרת.

האמת, נמאס לי כבר לחזור על אותו הסיפור בכל פעם מחדש, ולהרגיש את אותה ההרגשה הזאת. של הפספוס, וההרגשה הזאת עכשיו, שאין לי מה לעשות איתה. ואין לי מספיק ידיים כדי לספור את כל המקרים האלה שכבר קרו.

מזה אפשר רק להסיק משהו אחד, זה לא הם- זאת אני.

נכתב על ידי merry_ , 15/6/2008 22:41  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לבד.


לבד.

מרגישה כל כך לבד עכשיו, ויש מיליון סיבות להרגשה הזאת. יש מיליון הוכחות לזה שזה באמת ככה.

זה נוראי, ההרגשה הזאת. זה כבר יותר מדי.

ובאמת שיש מיליון סיבות. ובאמת שנורא לבד לי. מכל הבחינות.

וזה מרגיש כמו איזה משהו שתקוע עמוק בתוך הגרון, וגם הדמעות לא מצליחות לצאת.

אין לי כבר כוח להרגיש את זה, אין לי כוח להתמודד עם זה בכל פעם מחדש.

אין לי כוח לבוא לאותו המקום בכל יום מחדש, ורק לחכות לאותו הרגע שבו אני אוכל לברוח משם מבלי שאף אחד יראה.

אין לי, באמת שאין.

אני ניסיתי להתמודד עם זה, ניסיתי כל מיני דברים.

אבל מה זה כבר עוזר.

נכתב על ידי merry_ , 10/6/2008 20:26  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  


© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לmerry_ אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על merry_ ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)