Hate to feel but can't stop

האמת היא שלא ככה תיארתי לעצמי שזה יהיה, אבל זה לא כל כך מפתיע אותי בגלל העצבים משלשום. שיהיה.

הדבר היחיד שעבר לי בראש לאורך כל הערב הכל כך מסריח הזה היה שזהו מחר זה נגמר ואני לא צריכה לסבול את זה יותר. אני לא יכולה יותר, להיות לידם, לראות אותם. לשבת ולהרגיש לא קיימת רק בשביל יציאה מסכנה. להשתעמם עד מוות עם אנשים שנתפסים בעיני כמטומטמים. אבל אולי אני זאת ששוב טועה.

ביומיים האחרונים נזכרתי במשהו שמורה הנהיגה שלי אמר לי פעם, משהו שהם היו אומרים בצבא, אם יש ספק- אין ספק. אולי זה לא כל כך מתקשר למה שאני מרגישה אבל אני מנסה להשליך את המשפט הזה על חברות שלי עם מישהי שמאוד יקרה לליבי, וזה פשוט מתיישב בול. ביומיים האחרונים קיבלתי מספיק הוכחות לכך שהיא לא שונה מכולן, ושהיא לא אינטרסנטית פחות מהן או מה שזה לא יהיה. כמו שזה נראה עכשיו, היא עשוייה מאותו החרא כמו שהן.

בחיי שלא תיארתי לעצמי שאני ארגיש את זה מתישהו, באמת שלא. הייתי כל כך בטוחה בחברות הזאת, נראה היה לי שאין סדקים בכל העניין. אבל לאחרונה כנראה שהם התחילו להיווצר. לא עלתה בדעתי האפשרות שיבוא יום ואני אחשוב ואולי אפילו אבין שהיא לא באמת תעשה הכל בשבילי, ושיהיו רגעים שבהם היא תתגלה כמניאקית אמיתית. כמו שאר החברות. אבל כנראה ששני רגעים כאלו הגיעו. בעוצמות שונות וברמות שונות כמובן, אבל לצערי הכל נשאר בפנים ונזכר.

אתמול זה היה מצב כזה שאומרים לא אבל בעצם צועקים כן, ואומרים את זה כי זאת האפשרות היחידה. וללכת לידה שניה לפני שזה קורה ולשמוע אותה אומרת 'אני מרגישה שאני יוצאת לא בסדר'. כנראה שמשהו פה דפוק אצלה.

אם לא האגואיסטיות הזאת שהתגלתה בפני אתמול, הרבה דברים היו נראים וקורים אחרת. מזל שאני כאן.

אז זהו, עכשיו אני עוברת אל החופש המנותק שלי, זה שכל כך חיכיתי לו. ללבד הבסדר והמתקבל הזה. איזה כייף.

האמת היא שהמחשבות האלו נעות על ציר בהתאם למצב שבו אני נמצאת. הנקודות הכי קיצוניות מדברות על בריחה מכאן או על וויתור והפחד מהמרחק. אני יודעת שאני רוצה לטוס, לברוח מכאן לקצת. לשכוח את הכל ולנוח מהכל. אבל יותר מכל מנחמת אותי העובדה שהלבד שם הוא טוב והוא בסדר. הרי אין לי שום ברירה אחרת כי אין לי שם חברים או משהו כזה, ואין לי אפשרות אלא להיות לבד. אבל כאן הלבד הוא לא טוב והוא מרגיש לי כל כך לא נכון. מאז תחילת התיכון אני זוכרת את עצמי מחפשת קבוצה כלשהי שבה אני אוכל להרגיש בנוח ושאליה אני אוכל להרגיש מתאימה. כל כך רציתי לקחת חלק מהביחד הזה ולהפסיק להרגיש ואולי גם להיות לבד. זה נשמע נורא קיצוני כל הדברים האלה, כאילו שאני מנפחת את זה למימדים שלא קיימים כי מה שקורה בשטח לא באמת מצדיק את זה. ויכול להיות שזה באמת נכון אבל אני כבר כל כך בתוך זה שאני לא יכולה שלא לראות את זה ככה. מהשיחות עם אבא אני תמיד זוכרת שהוא אמר לי שזה בסדר להיות לבד לפעמים, כי כל אחד צריך את זה לפעמים. זמן לחשוב, זמן להתפתח מבפנים אולי אפילו להתגבר קצת. להתעסק רק במה שמעניין אותי ומפתח אותי. כמובן שצריך לקחת הכל בפרופורציה נכונה ולא להיסחף עם זה. אבל בכל זאת.

ואולי באמת הפתרון נמצא בעצה הזאת שקיבלתי ממנו, או שאולי כדאי לי לקרוא לזה הנחיה. ואולי אני באמת צריכה פעם אחת ולתמיד לקבל את הלבד הזה ולהשלים עם העובדה שהוא חלק ממני. להבין שזה בעצם טוב להיות לבד לפעמים ושאין לי סיבה להתבייש בכך. ואולי בעקבות ההבנה הזאת אני אשתחרר מכל זה, ואז כל החיפושים הנואשים אחר קבוצה ושייכות יפסקו.

תמיד אומרים שברגע שמחפשים משהו ומתעסקים בו דווקא אז לא מוצאים אותו, אבל כשמרפים ומשלימים עם המצב, בדיוק אז זה צץ משום מקום. אז אולי זה מה שאני צריכה לעשות, והאמת היא שאני יודעת שזה מה שאני צריכה לעשות. אבל אני לא מצליחה. אני מתביישת בלבד ומנסה להסתיר אותו. אני לא רואה אותו כדבר חיובי אלא כמשהו שלילי שרק גורם לי לשקוע ולהשאב אל תוך החור השחור הזה שאני יוצאת לעצמי בראש.

אני צריכה קצת שקט וקצת לבד אמיתי כדי לא לחשוב על כל הדברים האלה. לקחת הפסקה מכל מה שקורה ופשוט לכבות את עצמי ולחיות את הרגע בלי כל מחשבה או תהייה לגבי דבר מסויים. ואולי זה באמת מה שיתחיל בעוד שבוע.

אבל לא משנה כמה שאני אצליח שם, ברגע שאני אגיע לכאן הכל יישכח ויחזור לקדמותו.

מצאתי את הבושם הורוד מפעם. עם הריח הכל כך מתוק הזה שלא יוצא מהאף אחרי שמריחים אותו פעם אחת. פתאום תקף אותי חיוך בלתי מוסבר והרגשה טובה ושמחה. חזרתי לרגע אחורה. לאותה אחת.

לתקופה שבה הייתי כל כך חסרת ביטחון שבקושי השתמשתי בו כי לא הייתי בטוחה שאחרים יאהבו את הריח הזה, תמיד אמרתי שקיימת האפשרות שהוא יותר מדי מתוק. כמה טיפשי מצידי.

אבל האמת היא שאני עדיין כזאת. אולי לא באותן הרמות אבל כן. צריכה אישור על כל דבר וחיזוקים מהצד. כדי לדעת וכדי להרגיש שזה בסדר ושזאת לא טעות. כדי לדעת שזה מקובל ואולי אפילו בשביל להתקבל כי בזמן שאני חושבת על זה עולה לי המילה אאוטסיידרית. וכנראה שזה מתאים לי יותר ממה שחשבתי. ואולי אפילו מהסיבה שאמרתי את זה לעצמי בראש באחת הפגישות האחרונות עם ה-חברות. כן, זאת 'ה' צינית, צינית רצח. כל כך צינית שזה כבר מגעיל, וזה אף פעם לא מגעיל. כנראה שזה בגלל שכל התאוריות שעד עכשיו באמת נענו להגדרתן ונשארו בראש בגבולות צרים ותפקדו כתאוריות, פתאום הן מתגשמות והמציאות מתחילה להתבהר. הכל מובן עכשיו. 'ברור כשמש'. רק חבל שזה פתאום כואב יותר מאשר כשזה בגדר המחשבה.

ואולי הגיע הזמן לעשות איזה שינוי. כי מעכשיו והלאה יהיה מדובר במה שאני רוצה. תקופה של כמה חודשים טובים בלי מסגרת והן בטח שלא ידאגו לי. אז כנראה שמעכשיו מדובר רק בי.

ושוב זה לבד, רק שאולי הפעם זה לבד מסוג אחר, תחת הגדרה חדשה.  Baby Doll.