לבדי / ביאליק

השיר לבדי נכתב בשנת 1902 . השיר משקף את חוויית היסוד המשותפת לביאליק ולבני דורו - המצאות בין שני עולמות – הקרע שבלב – האם לעזוב את העולם של בית המדרש (יהדות מסורתית) או לצאת אל תרבות העולם (ייתכן תנועת ההשכלה העברית).

ניתוח השיר בחלוקה לבתים :

בית ראשון :

השירה החדשה המתוארת בשיר  היא תנועת ההשכלה שהפיחה תקוות בלב יושבי בית המדרש. היא הביאה עמה תקוות לחיים חדשים והיתה כאורו של בוקר חדש. כולם עזבו בעקבות תנועת ההשכלה את הלימודי התורה ו"יצאו" לחיים. הדובר-השר נותר לבדו  עם השכינה בבית המדרש.

שכינה = אחד מכינויי אלוהים באגדה העברית.  חז"ל האמינו שאלוהים שוכן בתוך עמו.

הדובר בשיר מצוי בקונפליקט בין שני העולמות : העולם החד מול עולם היהדות, שהוא עולם של ערכים בני אלפי שנים.  העולם החדש מבטיח "שירה צעירה". הדובר מתקשה לזנוח את העולם המוכר לעומת החדש.

ישנה הגזמה בשימוש במילה "כולם".  ההגזמה נועדה להמחיש את התחושה הסובייקטיבית של הדובר, שרק הוא נותר מאחור.

"ואני גוזל רך נשתכחתי מלב / תחת כנפי השכינה" –

ו' הניגוד מדגישה את ההבדל בין מצבו של הדובר לבין מצבם של כל האחרים.

נשתכחתי = הם שכחו אותי.

ארמז מקראי :

"תחת כנפי השכינה" – ארמז המופיע בשני מקורות ובשני אופנים מנוגדים –

תפילת יזכור – בהקשר של מוות – כלומר הדובר בשיר מצוי תחת כנפי השכינה פירושו שהיהדות היא מוות רוחני עבורו.

בתלמוד  ביטוי זה פירושו לקרב ליהדות. מכאן, הדובר חש מוגן וטוב ביהדות המסורתית

ארמז זה מבטא את התחושה האמביוולנטית של הדובר – בין שני עולמות.

מטאפורת הגוזל ממחישה את הרגשת התלות של הדובר. הוא כמו גוזל חסר אונים , תחת כנפי אמו.

במשך השיר גדל הגוזל, גם פיסית וגם נפשית. מהלינה פיסית – הוא כבר אינו זקוק לחסות תחת כנפי אמו, אלא המצב מתהפך והיא זו הכובשת ראשו בכתפו ובוכה.  אולם מבחינה נפשית הוא נשאר תלוי בה. דווקא ההתבגרות הנפשית מחזקת את התלות שכן עם ההתבגרות באה המודעות: "ידע לבי את לבה". הידיעה וההבנה מעוררים רגשות מעורבים בלב הדובר: הוא מבין את דאגת השכינה כלפיו, אולם מצד שני הוא רוצה לעזוב.

השכינה –

לאורך השיר הולכת השכינה ונחלשת .  השכינה, כלומר אלוהים,  מתוארת כאן כמייצגת כאן את היהדות, הדת. לאורך השיר ישנה האנשה והיא מתוארת ממש כמו אישה ששמה את ראשה על כתפו של הדובר ובוכה .

האנשה = מתן תכונות אנושיות לבעל חיים, דומם, התנהגות, רעיון וכו'.

על ידי האנשת השכינה ממחיש המשורר את כאבו של הדובר.

בבית א' -  היא מגוננת על הדובר.

בבית ב' – כנף ימינה כבר שבורה.  יד ימין היא היד החזקה ויש לה חשיבות רבה במקרא. ראה ארמזים.

בבית ג' – השכינה כבר נתגרשה מכל הזוויות . ראה ארמז לסילוק השכינה.  כבר לא ניתן למצוא את

                השכינה בכל מקום, אלא רק רק בפינת סתר שוממה ,בבית המדרש וגם שם, כשהיא מתכסה

               בצל.

בבית ד' – היא שמה ראשה על הדובר ובוכה. דמעתה מטפטפת על דפי הגמרא, מהם הוא לומד.

                 השכינה מבינה שהדובר עומד לעזוב אותה, היא מנסה לנהוג באיפוק : שמה ראשה על כתפו

                 ובוכה.

בבית ה' – היא מנסה לעצור בעדו בכנפה השבורה.

בבית ו' – הוא כבר עוזב והיא נשארת מאחור בוכה.

תיאור השכינה, מצבה, הדרדרותה וכאבה הוא תיאור מיטונימי ליהדות.

הדובר מתאר את קורות השכינה כשהוא מתכוון למעשה ליהדות כולה . כלומר הוא משקף את חרדתו לגורל היהדות.

מיטונימיה = המיטונימיה מחליפה מושג אחד במושג שני קרוב, כדי להגביר  את הרושם ולעורר את

                      המחשבה של הקורא.

מערכת היחסים דובר-שכינה :

מערכת היחסים מוצגת מנק' מבטו של הדובר. מערכת יחסים זו מבוססת על ניגודים ועל הזדהות.

הניגודים באים לידי ביטוי במישור הפיסי  וההזדהות במישור הנפשי.

מבחינה פיסית :  ככל שהשכינה נחלשת ,  הדובר מתחזק.

מבחינה נפשית :  ההזדהות.  ההזדהות מתבטאת בכמה מישורים :

א.   הבדידות – תחושת הבדידות היא מוטיב  מרכזי בשיר, החוזר בכותרת השיר, בבית ראשון בתחושת

                          הדובר, לאורך השיר  ובסיומו בבדידות השכינה הנותרת לבדה.  הדובר מזדהה עם

                          השכינה כי שניהם בודדים .

ב.     ההבנה – ההזדהות עם השכינה נובעת מכך שהדובר מבין ללבה . "חרוד חרדה עליי על בנה על

                        יחידה" – ראה ארמזים מקראיים.  השכינה חרדה על בנה היוצא אל העולם החדש

                        וחוששת לגורלו.

ג.     השותפות – הדובר שותף לצרתה של השכינה.  בבית ג' הם נמצאים יחד בצרה.

בית ב' –

ישנה חזרה על המילה "בדד"  כחלק ממוטיב הבדידות ששולט בשיר. השיכנה מגוננת על הדובר בכנפה, אולם הכנף כבר מתחילה להחלש ולהשבר, הכנף רועדת. תיאור זה מסמל את החלשותה של היהודת.

הדובר מבין ללבה של השכינה : היא חרדה עליו, על בנה על יחידה.

ארמז מקראי :

חרד חרדה עלי , על בנה, על יחידה"

ארמז לעקדת יצחק :  "קח נא את בנך, את יחידך, אשר אהבת, את  יצחק ... "

 – בשיר השכינה חוששת כפליים (בניגוד למקרא) היא חוששת לגורלה ולגורל הדובר.

ארמז זה מבטא את חששו של הדובר –  אם יעזוב, מה יעלה בגורלו? אם יעזוב, מה יקרה למסורת היהודית?

כנף ימינה = ארמז מקראי.  ליד הימנית חשיבות רבה במקרא :

1.       יעקב אבינו שם את יד ימינו על ראש אפרים ואת שמאלו על ראש מנשה, כי אפשרים הקטן ממנשה יעלה עליו.

2.       מרימים את יד ימין כשנשבעים.

3.       שמות טו' 6  : ימינך ה' נאדרי בכוח, ימינך ה' תרעץ אוייב  = יד ימינו של ה' שופעת כח.

4.       אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני .

בשיר : אם כנף ימינה כבר שבורה ורועדת, הדבר מעיד על מצבה הכללי.

בית ג' –

השכינה כבר נתגרשה מכל הזוויות.

ארמז מקראי – סילוק השכינה  :

עפ"י מדרש רבה, חטאים ומעשים רעים גורמים לשכינה להסתלק ולהתעלות חזרה לשמים, בעוד שמעשים טובים מחזירים אותה למטה. נטישת בית המדרש פירושה  נטישת ערכי היהדות והיא נתפשת כמעשה שבגללו מסתלקת השכינה.

הדובר מבחין בתהליך הסתלקותה של השכינה. המראה מכאיב לו. הוא מבחין בדמעותיה.

השכינה כבר לא נמצאת בכל המקומות , אלא ניתן למצו אאותה רק בפינת סתר קטנה ושוממה – בבית המדרש .  וגם שם לא שכל בית המגרש אלא רק בפינה, כשהיא מתכסה בחסות הצל .

הדובר נמצא עמה יחד בצרתה.

בנקודה זו מבחינת יחסי כוחות הם שווים.

בית ד' –

כשכלה לבבי = כשמאוד מאוד רציתי

לחלון, לאור = לצאת גם כמו כולם אל העולם החדש.

וכשצר לי המקום מתחת לכנפה =

 באופן מילולי : כשכבר אין לדובר מקום מתחת לכנף השכינה.  אולם,  יש כאן ארמז  :

ביטוי זה מופיע במסכת אבות – שם מתואר אחד הניסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש. למרות שרבים התכנסו בבית המקדש דווקא בשעה שהשתחוו לאלוהים נעשה מרווח לכולם ולא אמר אדם לחברו :" צר לי המקום".

בשיר – הדובר הופך את משמעות הביטוי למרות שהוא נותר יחידי תחת כנפי השכינה המקום צר לו.

ביטוי זה משקף את תחושת הדובר כי למרות הכל היהדות איננה מספקת אותו הוא מבקש לצאת אל "החלון, האור" (=תרבות אחרת).

כבשה ראשה בכתפי -  שמה ראשה על כתפו של הדובר.

גמרא = ספר הלימוד בבית המדרש.

בית ה' –

שכה = חסמה, עצרה.

בבית זה השכינה מנסה לעצור את הדובר שלא יעזוב אותה ואומרת :

כולם נשא הרוח, כולם פרחו להם ואיוותר לבדי לבדי".

בתחילת השיר, היה זה הדובר שנותר לבדו,  אך כעת המשפט מיוחס לשכינה.   זו חלק מההזדהות בניהם. הוא מזדהה עימה כי מצבם דומה.

בית ו' –

וכעין סיום של קינה עתיקה מאוד" :  יש כאן ארמז מקראי למגילת איכה.

מגילה איכה היא מגילה בת 5 פרקי חורבן וקינה על חורבן ירושלים ובית המקדש השני. מגילת איכה  מסתיימת בבקשת שיבה של העם לימים עברו כלומר לימים בהם העם היה עם אלוהיו בארצו ובית המקדש היה קיים.

בשיר -  הארמז מבטא את חששו של הדובר לגורל היהדות אם יעזוב, הוא חש כשריד האחרון ואם יעזוב היהדות תיחרב, לכן קיימת ההתחבטות האם לעזוב או להישאר.

השיר מסתיים במקף – תיאור תמונת מצב – הדובר לא הגיע להכרעה – הוא מטלטל בין שני עולמות –

יהדות (שכינה) לבין התרבות האחרת ( אולי תנועת ההשכלה העברית).

השיר הוא הד לתמורות (שינויים) שחלו בעולם היהודי, תמורות שביאליק ובני דורו היו חלק מהן.

לסיכום,

השיר "לבדי" של ביאליק מתאר את יחסו של האמביוולנטי של המשורר כלפי היהדות / הדת, שמיוצגת בשיר על ידי השכינה.

מצד אחד, הדובר נמשך אל העולם החדש ,  אך מצד שני הוא מבין כי עזיבת בית המדרש ועזיבת ערכי היהדות יביאו לחורבה המוחלט של היהדות.

Normal 0 false false false MicrosoftInternetExplorer4 st1\:*{behavior:url(#ieooui) } /* Style Definitions */ table.MsoNormalTable {mso-style-name:"Table Normal"; mso-tstyle-rowband-size:0; mso-tstyle-colband-size:0; mso-style-noshow:yes; mso-style-parent:""; mso-padding-alt:0in 5.4pt 0in 5.4pt; mso-para-margin:0in; mso-para-margin-bottom:.0001pt; mso-pagination:widow-orphan; font-size:10.0pt; font-family:"Times New Roman"; mso-ansi-language:#0400; mso-fareast-language:#0400; mso-bidi-language:#0400;}

לבי במזרח / ריה"ל

ערכה: איריס פלאום

רקע לשיר

שיר זה הוא שיר ציון, שבו מביע המשורר את רצונו העז לעלות לציון. השיר נכתב ע"י המשורר ר' יהודה הלוי, שנולד וחי בטודילה שבספרד בין השנים 1075-1141 . ריה"ל כתב את השיר בספרד בשנת 1135, בהיותו כבן 60. השיר כולל 3 בתים, בהם מציג המשורר את מצבו החצוי מבחינה פיזית ורגשית, והוא מפרט את בעיותיו השונות, המקשות עליו לקיים את הנדר לעלות לציון.

בית 1

בבית זה ישנה תקבולת ניגודית בדלת, אשר מציגה את מצבו החצוי של הדובר. הדובר מציין כי לבו במזרח (ציון), בעוד פיזית הוא נמצא במערב (ספרד). המילה "לבי" היא מיטונימיה, שמייצגת את נפשו של הדובר. רמיזה מקראית - "לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב" – רמז לפסוק: "כרחוק מזרח ממערב" - תהילים, קג', 12 – הדגשת המרחק הפיזי הרב בין ספרד לבין ארץ-ישראל / בין המצוי לרצוי.

הסוגר בבית זה מהווה שאלה ריטורית, שבה מדגיש הדובר, כי הוא אינו מסוגל להנות מהאוכל בספרד. המילה "אוכל" היא מיטונימיה ובנוסף, מטאפורה וסמל המייצג שפע חומרי. בבית מתקיימת תפארת הפתיחה, הכוללת את הצגת הרעיון המרכזי בשיר. מתקיימת חריזה פנימית בין הדלת והסוגר "מערב" / "יערב". בנוסף, זהו צימוד שונה אות, המדגיש את חוסר היכולת של המשורר להנות בספרד. ניתן לראות כי במסגרת תפארת הפתיחה, בית זה מרובה באמצעי עיצוב.

בית 2

הבית פותח במילה "איכה" ומרמז למגילת איכה שעניינה קינה על חורבן בית המקדש.  שיבוץ מספר איכה א', 1 ("איכה ישבה בדד העיר"). שיבוץ נוסף זהו הביטוי נדרי ואסרי, המופיע במס' מקומות בספר תהילים (לדוגמא : "נדרי לה' אשלם..."  - קט"ז 18, 14)  

הבית מהווה שאלה ריטורית, המדגישה את הקושי שיש לדובר לקיים את נדרו לעלות לציון. בסוגר ישנה תקבולת ניגודית, המציגה שתי בעיות עיקריות העומדות בפני המשורר :

א.       בעיה גאוגרפית – קיים מרחק רב בין ספרד לציון ("חבל").

ב.       בעיה פוליטית – בציון השלטון בידי הנוצרים ("אדום"), ובספרד השלטון בידי המוסלמים ("ערב") – ואלו שני שלטונות מנוגדים.

הצימוד שונה האות בין המילים "חבל" / כבל" – מדגיש את שתי הבעיות : מצד אחד מרחק ומצד שני, שעבוד שלטוני.

בית 3

ישנו דימוי בין שני חלקי הבית – הדלת והסוגר. הדובר משווה בין "כל טוב ספרד", לבין "עפרות דביר נחרב !" (שרידי בית המקדש בציון). שני החלקים מוצגים באמצעות תקבולת ניגודית המדגישה את הניגוד בין ספרד לציון. יש ניגוד גם בין המילים "עזוב" (פעולה מורכבת, מתמשכת, כרוכה בויתורים), לבין המילה "ראות" (פעולה פשוטה, רגעית, ללא מאמץ). בספרד יש שפע חומרי, אך הדובר מוכן לוותר על כך ולו רק לטובת המראה של ציון החרבה. יתירה מכך, הוא מוריד מערכה של ספרד ("יקל בעיני"), ולעומת זאת מעלה את ערכה של ציון ("יקר בעיני"). מתקיים צימוד שונה אות בין המילים "יקל" / "יקר" וזה מדגיש את הניגוד בין ספרד לציון, ובעיקר חשיבותה של ציון בעיני המשורר. המילה "דביר" היא מיטונימיה, שמייצגת את בית המקדש וציון. השיר מסתיים בסימן קריאה, המבטא את נחישותו של המשורר לקיים את הנדר ולעלות לציון.

לסיכום

הדובר מתייחס בשיר לנדר לעלות לציון וחשיבותו, ומפרט את הבעיות שעומדות בפניו. מצבו החצוי מבחינה פיזית ורגשית בא לידי ביטוי באמצעות דרכי העיצוב (בעיקר תקבולות ניגודיות, צימודים  ושאלות ריטוריות).

ישנה זיקה בולטת בין השיר למקורות והוא מרובה בשיבוצים (לעיל הובאו רק חלקם).

לשיר חרוז מבריח היוצר את הצליל "רב" ומרמז על כיסופיו הרבים של המשורר לעלות לציון.

ניכר כי למרות הקושי הוא נחוש לקים את נדרו.

ראה שמש / ר' שלמה אבן גבירול (רשב"ג)

ערכה – איריס פלאום

שיר חול מסוג קינה. קינה על יקותיאל אבן חסן שהיה הפטרון של רשב"ג והוצא להורג במסגרת תככי חצר המלך בשנת 1039. יקותיאל הכניס את רשב"ג בן ה-16 תחת חסותו וכשיקותיאל הוצא להורג היה רשב"ג כבן 19, אין ספק שמותו של הפטרון (הפטרון שימש כמגן הכלכלי, החברתי של המשורר ואפשר למשורר ליצור) פגע מאוד במשורר הצעיר.

בשיר מדמה המשורר את מות יקותיאל לשקיעת השמש שמחשיכה את עולמו האישי וגורמת לעולם כולו לשקוע באבל ובחשיכה, העולם כולו לובש שק על מות יקותיאל.

השיר אינו שיר קינה טיפוסי, הוא קצר ובקריאת שלושת בתי השיר הראשונים אין מבינים כי השיר הוא קינה, הוא לכאורה שיר טבע.

עד סוגר הבית האחרון השיר מצייר מראה של שקיעה מדמדומי סוף היום אל החושך של הלילה באמצעות שימוש בצבעים וציורי הלשון של לבוש ועירום. השמש האדומה כאילו לבשה בגד תולע (תולעת השני – צבע אדום), היא מפשיטה את אור היום מהצפון, מהדרום (" ימין") ומכסה את המערב " רוח ים" בארגמן (אדום מלכותי), מזרח לא מוזכר כיוון שלמזרח קונוטציה חיובית – ארץ ישראל.

המבט כלפי מעלה פונה כלפי מטה אל הארץ שנעזבה ערומה בלילה ודווקא כשנסגר מעגל הציור ואנו לא מבינים מדוע שיר זה הוא שיר קינה נאמר במפתיע על השחק שקדר (השמיים שמשחירים) "כאילו בשק על מות יקותיאל מכסה" – הסוגר בבית האחרון (תפארת ההיחלצות) הופכת את המראה של שקיעת השמש למטאפורה לרגש האבל והכאב על מות יקותיאל.

האזכורים המקראיים של לבוש תולע, בגד ארגמן יוצרות אווירה של שעת מותו של מלך שיורד ממרומיו אל החושך ומשאיר את העולם קר וחשוך. הצבע האדום (ארגמן, תולע) הוא לא רק לבוש מלכותי הוא צבעו של הדם ובמות המלך כאילו השמיים לבשו שק לאות אבל.

מוטיב המוות מופיע גם בשיבוץ "תולע" שהוא תולעת השני מצד אחד ומצד שני בספר ישעיה יד' 11 –"תחתיך יוצא רימה ומכסיך תולעה" – הרימה תהיה מתחתיך והתולעים יכסו אותך – תולע אף מופיע במגילת איכה (מגילה שכוללת 5 פרקי קינה על חורבן בית המקדש)שם ההקשר הוא בתיאור נכבדי העם שהיו רגילים לחיי פאר והגיעו לחוסר כל,  שיבוץ זה מרמז על גורלו של יקותיאל ועל אבלו של המשורר עליו.

לסיכום, "ראה שמש" הוא שיר קינה שבו מערכת דימויים, האנשות שקשורה ללבוש ולצבע – השמש האדומה כאילו לבשה בגד אדום , השמש מפשיטה את הארץ ומכסה את הים בארגמן, הארץ ערומה מחפשת מכסה בחשכת הלילה (החושך מועצם על ידי הגזמה "בצל הלילה"), השמיים משחירים כאילו לבשו שק. השיבוצים בבתים הראשונים מרמזים למוות.

קישוטים נוספים בשיר שאופיינים לשירת ימה"ב – חרוז מבריח, צימודים(תחסה -  בקשת הגנה, תכסה – מתאר לבוש).