אנטיגונה / סופוקלס

חומר עזר לכיתת ל"ב אתגר יא'7 – ערכה  : אורית פריירייך

תלמיד יקר,

הטרגדיה אנטיגונה היא מחזה יווני קלאסי שנכתב לפני יותר מ- 2000 שנה.

אנו לומדים את המחזה מאחר ויש נושאים רבים שעולים במחזה ומתאימים גם לימינו.

הכנתי לכם תקציר של אירועי המחזה. כמובן שמדובר בתקציר ויש להרחיב את המידע עפ"י החומר שנלמד בכיתה ועל פי החוברת : אנטיגונה לתלמיד / נורית צין.

המחזה מחולק לחלקים הבאים :

פרולוג – האכספוזיציה, פתיחה. שיחת האחיות: אנטיגונה ואיסמנה .

פרודוס – שירת המקהלה לאחר הפרולוג. המקהלה מספרת על המלחמה שהסתיימה.

תמונה 1 – נאום קריאון והופעת השומר.

אודה 1 – שירת מקהלה בנושא : שיר הלל לאדם.

תמונה 2 – תפיסת אנטיגונה ע"י השומרים והויכוח המרכזי במחזה בין אנטיגונה לקריאון.

אודה 2 – שירת המקהלה בנושא : הגורל.

תמונה 3 – הויכוח בין קריאון לבנו היימון.

אודה 3 – שירת המקהלה בנושא : האהבה.

תמונה 4 –  אנטיגונה מבכה את מותה הקרב.

אודה 4 – שירת המקהלה בנושא : הגורל הקבוע מראש.

תמונה 5 – אזהרתו של טרסיאס הנביא העיוור וסירובו של קריאון להקשיב  לו.

פין – שירת המקהלה בנושא : תפילה עליזה לכבוד האל דיוניסוס.

אכסודוס – יציאה , כלומר הקטע המסכם את המחזה. האירועים במערת הקבר ועלייתו של קריאון לבמה כשבנו המת בזרועותיו.

סיפור הרקע למחזה – אגדת העיר תבי (=סיפור אדיפוס המלך).

הדיאלוג – רוב המידע במחזה נמסר לקורא/צופה באמצעות דיאלוגים בין הדמויות.

שלוש האחדויות : אחדות המקום, אחדות הזמן ואחדות העלילה.

פרולוג :

הפרולוג הוא החלק הפותח את המחזה.  הפרולוג מציג לקורא/צופה את :

1.            המקום – ארמון המלך. שיחת האחיות מתקיימת מחוץ לארמון. לאורך כל המחזה תשמר אחדות המקום,  כלומר הבמה היא ארמון המלך,  וכל המידע לגבי אירועים שהתרחשו מחוץ לארמון, ימסר לקוראים/צופים על ידי אחת הדמויות שתגיע מבחוץ ותספר על מה שקרה.

2.            הזמן – המחזה נפתח מיד בסיום הקרב על העיר, בשעות הבוקר המוקדמות.

3.            הרקע – מתוך שיחת האחיות בפרולוג למד הצופה כי השתיים הן בנותיו של אדיפוס המלך, שאחיהן נהרגו בקרב זה מול זה.

הפרולוג מציג את שיחת האחיות אנטיגונה ואיסמנה. אנטיגונה מעדכנת את אחותה לגבי מות האחים, צו המלך האוזר לקבור את אחיהן פוליניקס, ומבקשת את עזרתה בקבורתו.  איסמנה מנסה לשכנע את אנטיגונה לא לעבור על חוק המלך, משום שהעונש הוא מוות. אנטיגונה אינה פוחדת למות, מוצגת כחזקה ועקשנית, ומחליטה לקבור את אחיה גם ללא עזרתה של איסמנה.

הבעיה המרכזית בפרולוג : התנגשות בין חוק המלך לבין חוק האלים. חוק המלך האוסר לקבור את פוליניקס האח, הנחשב לבוגד (משום שגרם למלחמה במטרה לקחת מאחיו את השלטון על העיר תבי),  מול חוק האלים , המחייב לכבד את המת ולקבור כל בן אנוש.

רעיונות מרכזיים עד כה:

חשיבות המשפחה

חשיבות החוק

התנגשות בין חוק המלך לבין חוק האלים

חטא ההביריס = חטא הגאווה

גורל ואופי – הגורל קבוע מראש. אך גם האופי של הגיבורים משפיע על בחירותיהם.

הפרודוס= שירת המקהלה

המקהלה מברכת את קרן השמש הראשונה שהפציעה לאחר המלחמה ומספרת את קורות הקרב.

* תפקידי המקהלה ידונו בהרחבה בהמשך.

תמונה ראשונה

נאום קריאון :

קריאון עולה לבמה ונואם בפני זקני העם ובפני הצופים/קוראים. הוא מנסה לגייס את תמיכתם של זקני העם. הוא מציין שהשלטון עבר אליו ביושר, כדין, לאחר מות אדיפוס ומות בניו. קריאון הוא הדוד, גיסו של אדיפוס. קריאון מצהיר שבטחון העיר חשוב לו ושתפקידו של המלך לייצב את הממלכה בזמנים קשים. הוא מנסה להציג עצמו כשליט דמוקרטי. הוא אומר שהחלטותיו של המלך נמדדות ברגעי משבר, משום שבשיגרה קל לקבל החלטות. מלך טוב שומר על החוק ולא מעדיף את בני משפחתו על פני אחרים.

לדבריו, לא יתכן ששני האחים יזכו לכבוד שווה , הרי אח אחד היה המלך בפועל,  ונלחם להגנת העיר ואילו האח השני היה זה שגרם למלחמה. בגללו, נהרסה העיר וחוללו המקדשים ןהמזבחות. לכן יש להענישו .  קריאןו מפרסם צו שלאח הגיבור, אטאוקלס,  תערך לוויה מפוארת  ואילו את האח הבוגד, פוליניקס, אסור לקבור.  יש להפקיר את גופתו מאכל לעופות השמים ולחיות השדה.  מי שיפר את צו המלך ויקבור את פוליניקס – מות יומת !!!

השומר :

בתום נאומו של קריאון עולה לבמה אחד משומרי הגופה. הוא רועד מפחד ומתחנן שהמלך לא יהרוג אותו בגלל הבשורה שהביא עימו.  הוא מבשר למלך שמישהו קבר את הגופה .

קריאון רותח מזעם, מאשים את השומרים שקיבלו שוחד מאותם אנשים שמנסים להפיל את שלטונו של קריאון. קריאון מאיים על השומר שאם לא ימצא האשם, יתלה את כל השומרים.

השומר המבוהל עוזב את המקום.

אודה 1 – שירת המקהלה

המקהלה שרה שיר הלל לאדם.   האדם בחוכמתו הרבה הצליח  לשלוט באיתני הטבע, לרסן את החיות, לצוד , להשתלט על האדמה ולהפיק ממנה יבול. האדם יצר את השפה והקים ערים ומדינות וכו'.

אולם, האדם אינו מסוגל לשלוט במוות.  האדם צריך לדעת מצד אחד לקיים את חוקי האלים ומצד שני לכבד את חוקי האדם.

המקהלה רומזת לחטא ההיבריס, חטא הגאווה. כלומר, האדם המתגאה בכוחו וחוכמתו, יכול להביא על עצמו את כעסם של האלים ולגרום בעצמו למפלתו.

תמונה שניה

בתמונה זו מוצג הקונפליקט המרכזי של המחזה.

לכידתה של אנטיגונה:

השומר חוזר לארמון כשהוא מוביל את אנטיגונה. קריאון לא מבין מדוע השומר חזר כל כך מהר ומדוע אנטיגונה, אחייניתו מובלת כך. השומר מספר כיצד נתפסה אנטיגונה בשעת מעשה כשהיא מכסה את גופת אליה בחול  (כדי לתפוס את האשם, הסירו השומרים את החול שכיסה את הגופה והמתינו במקופ מסתור. לאחר כמה שעות הגיעה אנטיגונה, וכשגילתה שמישהו שוב חשף את גופת אחיה, צעקה כמו ציפור שגילתה שגוזליה נשדדו מהקן, והחלה שוב מכסה את הגופה בחול וכו'. השומרים יצאו ממחבואם ותפסו אותה).

תפקידי השומר במחזה :

1.     שומר על אחדות המקום – הבמה היא ארמון המלך ולכן צריך אותו כדי שיספר לנו מה התרחש

        מחוץ לארמון, בשדה.

2.     מעצב את דמותו של קריאון – קריאון ניסה להציג עצמו כשליט דמוקרטי, אולם הדרך בה קריאון

        מתנהג לשומר והפחד של השומר ממנו, מראה כי בעיני העם המלך לא נתפס כדמוקרטי, אלא כאדם 

        חמום מוח וחסר סבלנות.

3.     מציג את דעתם שם פשוטי העם – החושבים שאנטיגונה צודקת.

קריאון ואנטיגונה :

זהו הקונפליקט המרכזי במחזה.

קריאון שואל את אנטיגונה 3 שאלות (שמאפשרות לה לסגת) :

1.     את מודה או מכחישה ?     אנטיגונה :  מודה

2.     ידעת שיש צו שאוסר לבצע את המעשה ?      אנטיגונה : ידעתי

3.     ובכל זאת העזת לעבור על חוק המלך ?   אנטיגונה : כן 

אנטיגונה לא מחפשת דרכים להתחמק מהעונש. הוא עומדת בראש מורם מול דודה קריאון ומנהלת עימו ויכוח סוער.

לדבריה, הצו שלא אינו חוקי. למרות שהוא מלך , חוקי האלים חזקים ממנו. מלך לא יכול להוציא חוק שמנוגד לחוק האלים.  לטענתה, כולם מתים בסוף. וכשהיא תמות ותעמוד מול האל, כיצד תסביר לו שעברה על חוקיו כי פחדה מחוק של מלך בשר ודם ?  לדבריה, אינה פוחדת למות כי ממילא כל יקיריה מתו והיא עסוקה במחשבות עליהם כל היום.

קריאון כועס על גבריה ומרגיש שהיא שוברת לו את הסמכות מול כולם. הוא אומר שאם היא תתחמק מעונש היא הגבר ולא הוא.  הוא שואל אותה בכעס, אם לא אכפת לה מהאח השני שלה, שנרצח על ידי אחיו.  והיא משיבה שאין זה תפקידה לשפוט. היא נולדה כדי לאהוב.

אנטיגונה אומרת שאנשים רבים חושבים כמוה, אולם הפחד גורם להם לשתוק. היא מכנה את קריאון טיפש .

קריאון מצווה להביא גם את איסנה ונזכר שכל היום ראה שהיא במתח בבית. הוא מאשים את איסמנה שסייעה לאחותה.   איסמנה מוכנה למות עם אחותה ומודה באשמה, במעשה שלא ביצעה.

אנטיגונה כועסת על אחותה ולא רוצה לתת לה למות עמה.

איסמנה מנסה לשכנע את קריאון לוותר לאנטיגונה ושואלת : האם תהרוג את הכלה שמיועדת לבנך ?

בכך איסמנה מכינה את הצופה/קורא לתמונה השלישית.  אנו מגלים שאנטיגונה היא ארוסתו של היימון, בנו של קריאון.

קריאון המרוגז, מצווה על אנשיו לסלק את שתי הבנות ולאסור אותן עד למימוש גזר הדין.

אודה שניה – שירת המקהלה

המקהלה שרה על הגורל. כשהאלים מחליטים לנקום באדם, עוברת הנקמה מדור לדור. משפחתו של אדיפוס מקוללת וכל הצרות שבאות עליה נגרמו מהחטא של אדיפוס . כשהאלים מרגישים שהאדם מתנהג בגאווה, הם דואגים להשפילו וללמדו לקח.

משירת המקהלה מבינים שגורלה של אנטיגונה כבר ידוע מראש : הן בגלל הקללה על ביתה והן בגלל גאוותה.

תמונה שלישית

בתמונה זו מוצג הויכוח בין קריאון לבנו היימון.

לויכוח שלושה שלבים :

שלב ראשון – הבן, היימון, אומר לאביו עד כמה הוא חשוב לו ויקר לו. קריאון שמח לשמוע שבנו תומך בו.  לדעתו של קריאון המבחן האמיתי מתחיל במשפחה. מי שלא יכול לשלוט במשפחתו, לא יוכל גם לשלוט על עמו. הוא אומר לבנו שכדי לדעת לצוות  צריך תחילה ללמוד לציית.  הוא מתכוון לכך שבבוא היום היימון יירש אותו.

שלב שני – היימון אומר לאביו שהוא מרוחק מהעם ואילו הוא היימון שומע שהעם תומך באנטיגונה. היימון מבקש מאביו לגלות גמישות ולסלוח לאנטיגונה על מעשה שהיתה חייבת לבצע. הוא משתמש ב- 2 משלים :

א.             משל האילן : אילן גמיש שורד בסופה, לעומת עץ חזק ששורשיו יכולים להעקר מהרוח.

ב.             משל הספן : ספן חכם מקפל מפרשים בסערה ומותחם שוב כהשרוח נרגעת, אחרת יתהפך.

תפקיד המשלים להדגים שלפעמים ברגעי משבר, צריך להתגמש ואין זה אומר שמאבדים את השליטה או את הכוח.

היימון אומר שלמרות גילו הצעיר, דבריו הגיוניים ומבקש מאביו להקשיב לדבריו.

שלב שלישי – קריאון כועס על בנו ומאשים אותו שכל החלטותיו מושפעות מהאישה הזו. הוא מכנה אותו "עבד של נקבה",   אומר לו "שיש עוד שדות שאת יכול לחרוש" (=יש עוד דגים בים). קריאון כועס שבנו תומך באנטיגונה ולא באביו.

היימון מאיים שאם אנטיגונה תוצא להורג , אביו לא יראה עוד את פניו.  

·          היימון רצה להציל את אנטיגונה ממוות, אך בפועל, בשל כעסו, מחליט קריאון לזרז את ההוצאה להורג.

לאחר לכתו של היימון, מדבר קריאון עם ראש המקהלה ומחליט לוותר לאיסמנה ולהרוג רק את האשמה. כמו כן, במקום להוציאה להורג, כדי שדמה לא יהיה על ידיו,  הוא מצווה לכלוא אותה במערה עם מעט אוכל ושתיה. לדבריו,  אם האלים מצדיקים את מעשיה – שיחלצו אותה משם .

שינוי העונש מרמז לנו שהבטחון של קריאון מתחיל להתערער.

אודה שלישית – שיר הלל לאהבה

המקהלה שרה על האהבה ששולטת באדם. אלת האהבה, אפרודיטה, משחקת באנשים , נוטעת את האהבה בליבם ומבלבלת את דעתם.  האהבה מסוגלת לבנים לריב עם הוריהם ולהפוך צדיק לרשע.

המקהלה מביעה צער ורחמים על אנטיגונה המובלת אל מותה.

תמונה רביעית

לפני לכתה למערת הקבר, בוכה אנטיגונה על מר גורלה. היא אומרת שהיא עדיין צעירה ולא הספיקה להינשא וללדת ילדים. היא מרחמת על עצמה ולראשונה מתחילת המחזה מתגלה כאנושית.

המקהלה מנסה לעודד אותה ולומר לה שלפחות היא הולכת אל מותה שלמה ולא פגועה ממחלה או מחרב. אנטיגונה משווה את עצמה לניובה, בת האלים, שנכלאה בסלע ועד היום דמעותיה מפכות מתוך הסלע.  המקהלה מזכירה לה שניובה היתה בת אלים ואילו היא אנטיגונה בת אנוש. זהו חטא גאווה להשוות בין עצמה לבין אלה (היבריס).

כשאנטיגונה רואה את קריאון עולה לבמה, היא מפסיקה את בכיה ואת דבריה וחוזרת להעמיד פנים שהיא חזקה .

אודה רביעית – שירת המקהלה

המקהלה מנסה לנחם את אנטיגונה. היא מספרת לה אגדות שבהן ניתנו עונשים קשים לאנשים שחטאו בגאוותם. המקהלה רוצה לומר: שהגורל קבוע מראש ואי אפשר לשנותו.

תמונה חמישית

חשיבות תמונה זו :

לאורך כל המחזה היה קריאון בטוח שהוא מפרש נכון את רצון האלים ולכן סירב לקבל ביקורת.

כעת, מגיע טרסיאס, הנביא העיוור. כאיש דת, הוא מייצג את רצון האלים ולכן היינו מצפים מקריאון להקשיב לו.

טרסיאס, מובל על ידי נער, מספר לקריאון כיצד שמע את צווחות הציפורים וכשניזה להקריב קורבנות, נידחו הקורבנות על ידי האלים, כי המזבחות מחוללים מבשר המת שהתפזר בכל העיר על ידי הציפורים.

טרסיאס מיטיב לראות את האמת ,  למרות היותו עיוור.  הוא מנסה להסביר לקריאון את מה שניסה היימון בתמונה השלישית,  שכולם טועים לפעמים וצריך לדעת לסגת. הגאווה היא חטא. הוא מתחנן לקריאון שיקשיב לו. אולם, קריאון העקשן מאשים אותו בקבלת שוחד ובהצטרפות לאותם אנשים שמנסים לחתור תחת שלטונו. הוא מעליב את הנביא. הנביא מסביר לו שבשר המת מחלל את העיר כולה. קריאון מתגרה בנביא ואומר שאפילו אם נשרי זאוס יפזרו את בשר המת על כסא הכבוד של זאוס בכבודו ובעצמו, גם אז לא יסכים לקבור את המת.  הנביא הכועס מנבא לקריאון נבואת זעם :

לא יעבור יום שלם, עד שתשלם על התנהגותך, באחד מבניך.

הנביא עוזב.  ראש המקהלה מודאג ואומר לקריאון שהנביא תמיד צדק ושכדאי לו להקשיב לו. בטחונו של קריאון נסדק והוא מבקש עצה מראש המקהלה.  ראש המקהלה אומר לו :

1.            שחרר את אנטיגונה מהמערה.

2.            קבור את המת.

קריאון מבצע את הדברים הפוך. תחילה יוצא עם אנשיו לקבור את המת ורק אח"כ ממשיך לכיוון מערת הקבר להוציא את אנטיגונה.

פין– שירת המקהלה

קריאון יוצא מהבמה והמקהלה שרה שיר שמח לכבוד האל דיוניסוס, האל של תבי. המקהלה שמחה, כי קריאון שינה את עמדתו והסדר ישוב אל כנו.

האכסודוס

זהו הקטע המסיים את הטרגדיה.

אל הבמה מגיע שליח שמספר למלכה, אשתו של קריאון, על האירועים שהתרחשו לאחר שעזבו את הארמון בסוף מערכה חמישית :

קריאון ואנשיו יצאו וקברו את המת  ואחר כך הלכו לכיוון המערה לשחרר את אנטיגונה. כשהגיעו למערה שמעו קול בכי, נכנסו פנימה וראו את אנטיגונה תלויה בצעיפה, ואת היימון מחבק את גופה המת ובוכה. כשראה היימון את אביו, שלף את חרבו במטרה לדקור את אביו. קריאון ניצל אך היימון נופל על חרבו ומתאבד (משום שאיבד את ארוסתו ומשום שהגיע למצב שהיה מוכן לרצוח את אביו). קריאון מרים את גופת בנו ועולה לבמה, בוכה. הוא יושב על הבמה ואומר :

היימון בני, עולה רכה למוות.  אני חטאתי , לא אתה.   קריאון מודה בטעותו. קריאון כבר הסכים לשנות את התנהגותו, אך זה היה מאוחר מידי . הוא החמיץ את ההזדמנות.

המקהלה מסכמת ואומרת: שחכמת האדם היא ביראת אלוהים.  האל, יכול להשפיל אדם גאוותן ורק לעת זקנה רוכש האדם שכל.

קתרזיס = טיהור רגשות.

בטרגדיה, בוכה הצופה ומשתתף בסבל של הגיבור. בסיום הטרגדיה, למרות כל הסבל, חש הצופה הקלה, הוא נושם לרווחה. הצופה בטרגדיה בוכה על הגיבורים ותוך כדי זה משחרר גם חלק מהלחצים והכאב הפרטי שלו. הסדר חוזר אל כנו, למרות שלא כולם ניצלו. היתה הפרה של החוק, היה עונש והחיים חזרו למסלולם המוכר והידוע.  הסדר החברתי הזה מרגיע ויוצר בטחון.