פרק 2...

כן זה קצת מוזר, כי אני מעתיקה את זה מוורד, וזה עושה לי קצת בעיות

פרק 2

    "היי! תראו, מישהו חדש הגיע!"

"נו, מה אתה עומד שם כמו בול עץ?!"

הוא הבים שמדברים אליו. 'אני בטח בבית חולים,' חשב.

"זה לא שאתה הבנת מה קרה לך כשהגעת, אז תהיה בשקט!"

הוא פתח עיניים, מצפה לראות לצידו את מיקה והוריו.

אך מה שראה היה שונה לגמרי, והוא לא היה יכול למנוע מעיניו להתרחב ומפיו להפתח לרווחה.

מכל צדדיו היו אנשים.

מצד אחד, זוג זקנים שיחקו קלפים...

מצד שני ילדים שיחקו כדורגל וצעקו...

אנשים קראו, כתבו, צחקו, דיברו, אכלו...

לא היה בהם דבר שונה מבני אדם רגילים.

אז איפה הוא?

"היי, בחורצ'יק, ברוך הבא." ניגש אליו נער.

"ברוך הבא... לאן?" הוא שאל.

"לגן עדן, כמובן."

ואז הוא הבין.

המטוס, התאונה...

הוא מת.

"אז איך קוראים לך?"

הוא לא ענה.

"מה יש לך, אתה?" שאל הנער וצחק. "ממה אתה נרגש כל כך?"

הוא לא הקשיב, ורק הסתכל מסביב, מצמצם עיניו מחוסר הבנה מוחלט.

"עזוב אותו כבר! גם לך לקח זמן להבין איפה אתה נמצא ולהתרגל! תסתכל לו בפנים, פלא שאני זוכר את זה בכלל, אבל הוא נראה כמוני בשיעורי היסטוריה! הוא לא מבין כלום!" נער אחר בא גם הוא. ג'יימס הסתובב. הוא הביט בשניהם. ואז הוא שם לב. לשניהם הייתה הילה, וגם לכל שאר האנשים. "אני ג'יימס."

"אני ראובן," אמר הנער הראשון.

"ואני עמית," אמר הנער השני, והושיט ידו ללחיצה. ג'יימס לחץ אותה בהיסוס. "אז איך בעצם מתת?"

ג'יימס לא היה מוכן לשאלה שכזאת. זאת אומרת, הוא לא בדיוק ציפה לה. בדרך כלל היו כל מיני "מה השעה?", "מתי קו 80 עובר?", "יש לך שקל?" ודומים.

"אה... המטוס שבו טסתי התרסק." הוא אמר ועוד בהה באוויר הריק.

"דומה לשלי. אני מתתי בתאונת דרכים. איי, אם רק הייתי תופס את הנהג הזה... אבל סיפרו לי שהוא אמריקאי, ועד שאני אגיע לאמריקה..." אמר עמית.

"ואני בפיגוע בבית מלון." אמר ראובן.

"רגע... מה זאת אומרת, 'עד שאגיע לאמריקה'?.."

עכשיו הוא היה מבולבל לגמרי, אם לא היה מבולבל מספיק.

"על מה אתה מדבר? אה, כן... גן העדן בנוי אותו דבר כמו כדור הארץ..." הסביר ראובן.

"זאת אומרת שזה למה שכולם מדברים כאן עברית? כולם בשטח הזה ישראלים?" הוא שאל.

"כן," אמרו עמית וראובן יחד.

'לכל הרוחות, אני רוצה הבייתה.' הוא חשב. אלא ש...

אין לו כאן בדיוק בית.

'אוף, אני לא מבין כאן כלום. הכל כל כך מסובך! שיתנו לי לנוח... אולי זה לא אמיתי...'

"תגידו, איכפת לכם אם אני אנוח? כל זה נראה לי מוזר ו... קצת קשה לעכל שאני מת."

"ברור," אמר עמית מייד. "אתה יכול ללכת לישון כבר עכשיו." הוא הוביל אותו לחדר מסוים.

"זה החדר שלי ושל ראובן. אתה יכול להצטרף."

הוא נקש באצבעותיו, ומיטה נוספת הופיעה מולו.

ג'יימס פער את עיניו. עמית חייך, ויצא.

"תודה." הוא נשכב במיטה, התהפך על צידו, ובכה בשקט.

הוא לא יראה לעולם את מיקה והוריו.

זהו. זה נגמר.