פרק 3 בסיפור שלי..

פרק 3

ג'יימס התמתח במיטתו מבלי לפתוח עיניים.

עכשיו הוא ילך לאכול ארוחת בוקר בחברת כל בני משפחתו, אם אביו לא יצטרך לרוץ לעבודה.

אך הוא פתח את עיניו והתנגש במציאות המדכאת- הרי הוא לא יראה אותם עוד לעולם.

"בוקר טוב," אמר ראובן לצידו, "איך עבר לך הליילה?"

"בסדר..." הוא מלמל. "אני חושב."

"אל תדאג, אתה תתרגל. כיף לחיות-אה, זאת אומרת למות- לא- נו, הבנת- כאן, כשיש לך עם מי להיות." אמר עמית בחיוך, "ולך יש אותנו. אלא אם כן תמצא חברים חדשים... או חברות," הוא וראובן צחקקו.

"אהא, בטח." הוא אמר, נזכר בעד לפני יומיים, כשהיה חי, נושם, בעולם שלמטה... על איך שהוא אהב את לי. לא, לא היה לא שום סיכוי... כי איתו נלחמו עליה בנים פופולריים בהרבה ממנו.

"למה לא?" שאל ראובן.

"כי... אני פשוט... אף בת לא בדיוק מתייחסת אליי..." הוא ענה בבושה.

"שטויות. חכה, אתה עוד תראה שתמצא לך כאן חברה." אמר עמית וחייך אליו.

"נלך לארוחת הבוקר?" שאל ראובן. עמית הנהן.

קדימה," הוא אמר, ושלושת הנערים יצאו יחד.

ג'יימס הביט מסביבו. בגן יפה תואר וגדול מאוד, עמדו אינספור שולחנות ומסביבם אנשים אוכלים בתיאבון ומדברים ביניהם. ג'יימס חשב מה היה קורה אילו סבתא שלו הייתה במקום. היא הייתה בוודאי משתגעת, עם כמות הפעמים בהן אמרה לו לשתוק כשהוא אוכל.

"בואו נתפוס שולחן לייד הבנות!" אמר ראובן והחל לרוץ לעבר שולחן שממנו נופפה לו קבוצת בנות.

"היי, מי זה?" שאלה אחת הבנות כאשר ג'יימס ועמית התקרבו לשולחן.

"הוא חדש, הוא הגיע רק אתמול. תכירו, גבירותיי וגבירותיי, זה ג'יימס." הציג אותו עמית.

היי," הן אמרו. הן היו פשוט מקסימות. ג'יימס חש בפניו הופכים סמוקים, כאשר ענה ביובש "היי."

"אז מה הסיפור שלך?" שאלה אחת הבנות, נערה בעלת שיער ג'ינג'י בוער ועיניים ירוקות.

"אה... לא משהו מעניין או מרגש במיוחד. סתם, המטוס שטסתי בו התרסק..."

"מה, ורק אתה מתת?" שאלה הנערה הג'ינג'ית.

"כן..." הוא ענה ונאבק בזרם הדמעות שרצה לפרוץ. 'לא מולן,' הוא חשב לעצמו, 'אני לא יכול להתחיל לבכות מולן...'

"טוב... קוראים לי אניטה," אמרה הילדה הג'ינג'ית.

"אני ניקה." אמרה ילדה אחרת, בעלת שיער חום ועיניים חומות.

"אני ג'ייד," לה היה שיער שחור ועיניים חומות כהות.

"ואני שלי." הוא שם לב שלנערה הזאת, בעלת השיער השחור, הארוך והחלק והעיניים הכחולות שהיו בהירות מאוד, יש קול ונעים.

"אז הוא אתכם בחדר, כן?" שאלה ג'ייד.

"כן." ענה ראובן בחיוך. "טוב, אני גווע ברעב, בואו נתחיל לאכול כבר."

זה היה ממש כמו מזנון. רק שכאן- הכל היה בחינם, המבחר היה עצום, ללא הגבלה למעשה ואיש לא עמד בדלפק ומכר את האייסקפה שלו ב- 50% הנחה.

"במה אתה לוטש ככה עיניים?" שאלה ניקה.

"סתם... מסתכל מסביב... תוהה לעצמי... מנסה ללמוד דברים חדשים על המקום המוזר הזה..." ענה ג'יימס ולא הסיט את עיניו מהמוני האנשים.

"אה, ואתה מוזמן אלינו לחדר, מתי שתרצה. אנחנו גרות שם, קצת למעלה יותר מכם, בחדר מספר 3313." אמרה שלי.

"אוקיי," אמר ג'יימס והמשיך לטחון את האוכל שלו.

נ.ב. ליאורה, אחותי, היא בעצם אניה. :) שכחתי להגיד מי היא