טוב, הנה הפרק הרביעי של הסיפור שלי...

פרק 4

כולם בכו. כולם עמדו, בגדיהם שחורים והתאבלו על מותו.

מיקה הייתה הצעירה מכל העומדים, ובכייה היה חזק משל כולם. היא בכתה, נזגרת כמה שג'יימס אהב אותה. כמה שהוא עזר לה,  כמה שהוא הצחיק אותה, היה לה לחברה כשהייתה בודדה...

אבל לא. הכל היה חייב לקרות כפי שקרה.

אבל למה... למה דווקא הוא? למה דווקא הוא מת?

היא בכתה חזק יותר, ואמה אימצה אותה לידיה, וליטפה את ראשו העטוף בתחבושת עבה.

מיקה המשיכה לבכות.

*******************************************

ובעולם שלמעלה, קרו דברים הפוכים לגמרי.

בחדר הבנות שררה מהומה.

"היי, לא, זה שלי!" צעקה ג'ייד וחטפה את נעלה ששלי לקחה לה.

"נו, הזזתן אותי!" לאניטה, שניסתה להתאפר, היה קו ורדרד מעל השפתיים.

ניקה, לעומתן, רק שכבה על המיטה ובהתה בתקרת החדר.

"היי, מה דעתכן על הנער ההוא- ג'קי או איך שלא קראו לו..."

הבנות עצרו כל פעילות שהיו עסוקות בה.

שלי המשיכה להחזיק את הנעל, אך רק בהתה בניקה, ג'ייד הפסיקה לנסות לחטוף את הנעל, ואניטה עצרה עם האודם בידיה.

"ג'יימס, את מתכוונת?" שאלה אניטה והניחה את האודם על השידה שעמדה מולה.

"שיהיה."

הן שתקו לכמה שניות.

"הוא חמוד," אמרה שלי.

"כן," כולן מלמלו, ושוב פרצה "מגיפת" צעקות.

"יש לו עיניים כל כך דומות לשלי!" צעקה ג'ייד.

"וגם שיער," הוסיפה שלי.

"אבל ראיתן איך הוא עמד שם? כאילו הוא אילם או משהו!" אמרה ניקה.

"הוא בוודאי היה נבוך! תארי לך את היית עומדת מול חבורת בנים חתיכים!" הגינה עליו אניטה.

והן המשיכו לדבר ולצחוק בלי סוף.

*******************************************

"ג'יימס! תחזיק אותי!" הוא הביט בעיניה הדומעות. ידו הרועדת נשלחה לעבר מיקה.

"אל תדאג. יהיה בסדר." הוא שמע את קולו היציב של אביו.

הוא הרגיש שהוא מהנהן, אבל זה היה כאילו זה לא היה הוא... מוחו היה מעורפל..

המטוס צלל...

הוא ראה את מיקה נחבטת בגב הכיסאות.

"מיקה!!!" הוא צעק.  אמו בכתה ואביו עצם עיניו בחוזקה.

עיניה נעצמו. היא התעלפה.

המטוס בא להתרסק...

*******************************************

הוא קם במיטתו, רועד ומזיע והתנשף במהירות. במוחו עוד חלף חלומו. הוא התאמץ לא לבכות בקול.

ראשו של עמית הופנה אליו.

"מה קרה?" הוא שאל בישנוניות.

"לא, כלום." הוא שמח שהחדר היה חשוך ועמית לא יכל לראות את דמעותיו, אבל הוא קיווה שקולו לא היה שבור.

"אוקיי..." מלמל עמית וחזר לישון.

כאב לו. כל כך כאב לו.

הוא השכיב את ראשו על הכרית, מרטיב אותה.

מה דעתכם? יש תיקונים, הערות, שאלות?

ת-ג-ו-ב-ו-ת-!

איזה כיף לי!

יש, קרוב לרחוב שלי, כאן בקנדה, איזו מסיבה של הארי פוטר, לקראת יציאתו של הספר השביעי! ב-8 בערב! אבל אצלי עכשיו רק 12:30 בצהריים... :( ככה שיש לי עוד הרבה זמן אבל לא נורא. :)

אוף איך בא לי לקרוא את השביעי! D: אבל אני אהיה חייבת לקרוא אותו באנגלית... (לא שאני כזאת גרועה, אבל לא משהו...)

אז יאללה, ביי ביי...

3> מרינה