אני אתחיל עם הסיפור, שכתבתי לפני ארבעה וחדשים בערך...
כשהייתי בשייט ברודוס.
ובבקשה, אחרי שאתם קוראים את הסיפור, אל תדלגו על הקטע שאחריו,
זה חשוב לי. מאוד.
"אני אוהבת אותך" היא אמרה לו.
"גם אני אוהב אותך" הוא ענה לה בחזרה.
הם ביחד כבר שנים, שום דבר לא הצליח להפריד ביניהם, כל ריב הם עברו ביחד, התגברו על הכל.
האהבה הזאת, האהבה העצומה הזאת, חזקה יותר מכל דבר. האהבה מנצחת.
"אני אשמור עלייך, שום דבר רע לא ייקרה לך, אני איתך תמיד אהובתי." הבטיח לה נתן לה את המילה שלו, ונשק לה על שפתיה, משאיר לה טעם של עוד.
"אני אוהבת אותך מדהים שלי." ענתה לו, אחרי שהתנתקו מהנשיקה.
מוצאי שבת היה אותו היום, הרחובות מלאים באנשים, מוצפים באורות, והם.. הם הולכים להם מחובקים לאורך החוף השקט.
"איזה נוסטלגיה.." היא אומרת, נזכרת בשנה שלהם, שהוא הפתיע אותה, ולקח אותה לחוף הים הזה, הם טיילו אז, צחקו, נהנו ביחד..
"אסור לך לשכוח את המקום הזה, נראה אותו לילדים." אמר לה, מנסה לרמוז.
"מבטיחה." ענתה, כאילו קלטה את הרמז.
לפתע נשמעו יריות, "אני מפחדת" היא לחשה לו, "אין לך מה, אני פה איתך." ענה לה, מנסה להרגיע את אהובתו.
היא מקרבת את גופה השברירי אל גופו. מנסה להתמך, להצמד.
היריות לא נפסקו, רק התחזקו, התקרבו אליהם.
ושניהם ? עומדים להם שם, בחוף, שעד לפני רגע, היה המקום הכי שקט בעיר.
"בואי, הולכים מכאן." אמר נחוש בדעתו, כלא מבין שברגע זה, הוא יעשה את טעות חייו.
"אבל אני מפחדת" חזרה על דבריה, מנסה להציל הכל, מבלי לדעת אפילו.
"אבל יפה שלי.. אנחנו לא יכולים להשאר פה." המשיך לשכנע, מנסה לצאת מהמהומה ההיא.
בלי יותר דיבורים, שניהם התקדמו לעבר החניון. רצים, יד ביד, מפוחדים, אך עדיין ביחד.
"אני אוהב אותך, אל תשכחי." אמר לה, כמרגיש שזהו הסוף, אך מנסה להדחיק את המחשבה הנוראית הזאת מראשו. "גם אני אותך, הכי בעולם." ענתה, מפוחדת.
לפתע היא הרגישה פגיעה חזקה בגבה, משהו פגע בה.
"בבקשה אל תלכי.." הוא לחש. "אני אוהב אותך." המשיך לדבר אליה.
"אני אוהבת אותך, ואוהב אותך עד סוף העולם." היא לחשה לו, כאב לה לדבר, כאב לה הכל.
ואלו, היו מילותייה האחרונות.
"אל תלכי לי.. אני לא מסוגל בלעדייך.." הוא בכה, בכי חלש, בכי כואב, כל דמעה צרבה לו יותר.
"קחי אותי איתך.. אני לא רוצה להיות פה בלעדייך.." הוא גימגם, הוא בכה. כאב לו כל הגוף.
"ילדה יפיפיה, כה צעירה...." כולם דיברנו למחרת בהלוויה, אבל הוא ? רק ישב שם, בצד, ובכה.
הרבה באו, חברים, משפחה, כולם ניסו לתמוך בו, לעודד אותו.
אך אף אחד לא הרגיש את הריקנות שנכנסה לתוכו באותו הרגע.
הצלקת הזו, שנשארה איתו, לא עזבה.
לאחר שכולם הלכו, הוא נשאר שם לבד.
עוד לא שמו את המצבה, היה שם רק חול.
"אני אוהב אותך." הוא התחיל לדבר איתה, אך בעצם, דיבר לעצמו.
"אני תמיד איתך." אמר, למרות שכעת, אין לו כבר על מי לשמור.
אוקיי.. התוודות.
אני לא יודעת איך להתחיל להגיד לכם את זה.
לא קוראים לי מאי. זה מין שם בדוי.
בהתחלה לא רציתי שיידעו שאני זאת שכותבת פה את הסיפור, היו לי כ"כ הרבה חששות.
אבל לאט לאט נפתחתי יותר, סיפרתי לחברים שלי שזאת בעצם אני,
ועכשיו אני אומרת לכם.
קוראים לי דניאל. ויש לי עוד בלוג בישרא.
שהוא פעיל כבר שנה וחצי בערך..
וחלקכם שקוראים פה מכירים אותי, ומדברים איתי בתור דניאל, ואין להם מושג שאני זאת שכותבת פה.
אז עכשיו אני אתן פה את המסנג'ר שלי, ואני אדבר איתכם, ויהיה לכם איפה להשיג אותי,
ואם יהיו לכם בקשות לסיפורים, או דברים שאתם רוצים, יהיה לכם איפה להשיג אותי.
[email protected]
אני מקווה שעדיין תשארו פה לקרוא את הסיפורים שלי.
אוהבת, דניאל. 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Danielle ~