ואני איתם.. אני אוכלת קצת נרגעתי וקצת נחה לי סתם. שוכבת במיטה ומריצה מחשבות ודברים שקרו לי בחיים לאו דווקא אנה מהם, גם סתם כאלה של ביה"ס וצבא ןלאך אני הולכת? אני גם צריכה להתחיל לחשוב לאן.
טיילתי כבר וזה הזמן המתבקש להתחיל את החיים מלאי האחריות והצרות דווקא די בא לי. מה מעניין אותי? לא יודעת. אוכל? מה אני אוהבת? לא יודעת לרזות? מה עושה לי טוב? להיות מאורגנת באוכל להפסיק לאכול כמו דבה.
ובנתיים אני מאכילה אנשים באיזה מסעדה שאני עובדת בה אני תמיד מסתכלת מה בנות יפות וכוסיות אוכלות (לא הרבה אני חייבת לציין- תמיד סלט וקפה!) ואיך הן עם החבר\בעל. זה מרגיע אותי לראות אנשים אחרים אוכלת קערה ענקית של פסטה מפוצצת שמן או קלמרי מצופה ומטוגן כמו שניצל.
אני לא מצליחה להרעיב את עצמי יותר אני חייבת להודות בזה כבר. זה לא קל לי כי זה היה מקור לגאווה עצומה שלי מין סוד שלי עם עצמי. אבל אין יותר די. אני צריכה לאכול נורמאלי אם אני רוצה להיראות נורמאלי. לחם קל גבינות ירקות טבעולים ואילו קצת פסטה ואתם יודעים מה? שוקולד מריר. כן זה יהיההפרס שלי על כל יום שאני אוכל כמו שצריך. מה קרה? עדיין הדרך ארוכה ומופתלת עד לימים האלה אבל ככה יהיה. נספור קלוריות ואקצץ באמת. ועם גילי-לא אוכל קצת לפני ולא קצת אחרי ואיתו מה שהוא רוצה. מסכן באמת שיגעתי אותו כבר
זהו. אני פתוחה לכל רעיון מה אני אעשה מעכשיו והלאה. לא מה אכלתי אתמול-מה אני אלך ללמוד ולאן אני אעבור לגור
אני רוא את גילי איך טוב לו שם השגרה והלימודים והאנשים החדשים וללמוד-הראש מתחיל לעבור ולא רק הבטן והוא מספר לי תוך כדי לעיסה איזה צחוקים היה בשיעור וזה ומה דניאל אחד עשה ואני אומרת-גם אני רוצה. (לא את האוכל ללמוד כן? ;0)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
רוצה לחזור לאנה שלי..