לפניי זמן מה, החתול הלך. אז הפכתי לחתול בעצמי, ועכבר במשרה חלקית. עוד לפניי שהוא הלך כבר נכנס חתול אחר לחיי, חתול מסוג אחר לחלוטין - חתול רחוב חצוף וצעיר - לראשונה אני יוצאת עם מישהו בגילי. אף אחד לא מאמין לי
התאוששתי מהר מדי מהחתול הקודם, כנראה זה לא היה אמיתי
זה היה גימיק נעים להתביית עליו
"אה בלה שמעתי שיש לך חבר חדש, מה בן כמה הוא? עוד קופירייטר שמגדר את ה30?" "לא, חייל, בן 19" "את עושה צחוק?"
אני חוסכת כסף ונודדת בין פרויקט לפרויקט - הרבה תכניות בחיתולים זוחלות בחיי לאחרונה, זו לצד זו. העשן הירוק חולף בריאותיי לעתים קרובות יותר וזה מטיב עמי. ידיי מדשדשות בקלות יותר על הדף, אני מציירת כמעט כל יומיים - זה שומר על שפיות יחסית
אצבעותיי מכחילות ומאדימות בהתאם לרוחות החורף והרגעים הקסומים הקטנים שנופלים בחלקי במערכת היחסים הטרייה - בין שבבי הציניות שאנחנו יורקים זה על זה על בסיס קבע. זה נותן כוח ובעיטות פרודוקטיביות
"את יודעת בלה? את באמת בלה."
-
אני מתחילה להבין יותר ויותר שהנה - אני מתחילה את חיי הבוגרים. הנה, דילגתי כרגיל על עוד שלב קונפורמי בחיים ואממש את המלגה ללימודי אמנות גבוהה עוד לפניי היותי בת 20. באמת? החברים מהביה"ס בשמירות ואני מציירת עטיפות לאלבומים. חוסכת כסף לטיסה לאירופה. לא נעים לומר - אבל באמת שלא אכפת לי. יש לי מספיק אומץ כדי לומר את זה - לא אכפת לי מהחברה. אין בי רגשות אשם שלא עשיתי צבא, כל מילה שאמרתי לקבן והביאה לי את הפטור הייתה אמת. אני מאמינה בלתרום ברמה הבין אישית, אני לא יודעת לתרום ולהתנדב עבור מילים גדולות. אני יודעת לעזור במעשים קטנים ובמילים קטנות. לתת יד לבנאדם שקרוב אליי, לא להדליק מתג לתפארת מדינת ישראל
על כל פנים
אם זה היה תלוי בי הייתי לוקחת עוד שנה. עוד שנה של הבלאגן המגוון שאני שוררת בו עכשיו, בבסדרלנד שלי. הבסדרלנד שבו אני קובעת כמה אני עובדת, כמה אני מציירת, כמה אני נחה, כמה אני מעשנת וכמה אני מתפרקת.
אבל ההורים דוחקים כמובן להתחיל ללמוד, הם רצו שאתחיל ללמוד עוד השנה, כי מבחינתם כל דקה בה אני לא מתחילה את התואר מקרבת אותי אל מגורים בקופסת קרטון ברחוב
"מאמא. עלה לי רעיון, לעבור לגור אולי עם אנה - זה מצחיק, אני יודעת, אבל המחשבה חלפה לי בראש"
"אבל את יודעת שזה יפרק את הכל, נכון? אותנו"
מפחדים שאסיים כמוהם או כמו אחותי
על גופתי המתה
-
יצא לי לפניי כמה זמן להבין את הערך של להיות חבר טוב. לא חושבת שיש הרגשה דומה לזו שאדם אומר לך שבלעדיך הוא כבר לא היה כאן
-
אין לי איך לחתום את הג'יבריש כאן, הייתי צריכה להרביץ קצת למקלדת כדי לקרוא לילדים שמתרוצצים בי בשמם
תזכו למצוות
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Slutgarden