מכתב ששלח מנוי ותיק של "הארץ" למו"ל העיתון, עמוס שוקן.

לעמוס שוקן שלום,

אני פונה אליך מתוקף היותי מנוי ותיק של עיתון "הארץ".

בימים האחרונים קראתי את המסמכים השונים וחילופי המכתבים בינך וביו ועד העובדים שהוקם לאחרונה בעיתון.

עמדתך לפיה אין מקום להקמת וועד עובדים של עיתונאי "הארץ" היא מאכזבת ומקוממת כאחד.

זכות ההתארגנות של עובדים במקום עבודה היא מזכויות הפרט הבסיסיות המעוגנת בחוק.

אכן היטבת לתאר במכתבך לוועד את עיתון "הארץ" כמוסד ציבורי ששייך לבעלי המניות שלו אך בה במידה הוא שייך לעובדי העיתון, קוראי העיתון , ספקי העיתון והציבור והחברה הישראלית בכללה.

אוסיף גם ואומר כי במציאות הקשה שאנו חיים בה שנים רבות, עיתון "הארץ" מהווה מקום של שפיות, של כתיבה מקצועית ושקולה ללא מורא וללא משוא פנים.

המאבק של "הארץ" בשחיתות הפושה, בהתנכלות לשלטון החוק ולמוסדותיו ובעיקר בכיבוש הממאיר, מקילה במעט על התסכול והבושה שכל אזרח הגון צריך להתמודד איתם מידי יום.

לאור כל אלו אני מתקשה להבין את התנגדותך להקמת וועד העובדים בעיתון.

עיתון שחורת על דגלו את מתן זכויות הגדרה עצמית לפלסטינאים, מתן זכויות שוות לעובדים זרים בישראל וזכויות העובדים המנוצלים בעולם השלישי, חייב לנהוג באותה רוח בניהול ענייניו בבית פנימה.

הטענה כי "הארץ" פועל בשוק תחרותי והתארגנות עובדים יכולה לפגוע בכושר התחרות וחסנו הפיננסי של העיתון היא טענה שיש לפסול אותה מלכתחילה.

זו טענה שיכול להשתמש בה אריה גנגר, בבואו למנוע (בכוח) התארגנות של עובדי מפעל חיפה כימיקלים בדרום, זו אינה טענה שהולמת אותך ואת מעמדך.

עוולות רבות נעשו ונעשות בארץ כלפי ציבורי עובדים, חלשים בדרך כלל, כאשר ההצדקה להן היא הצורך לחסוך בתקציבים ולאפשר תחרות חופשית.

לפני כשנה התנגדו למשל הכלכלנים הצעירים באגף התקציבים באוצר (שלא למדו דבר ולא קראו דבר) להוצאת מעסיקים שהורשעו בבתי דין לעבודה בניצול עובדיהם מרשימת נותני השירותים למדינה, בטענה של פגיעה בתחרות החופשית ובתקציב המדינה.

הזיהוי האוטומטי שאתה עושה בין הקמת וועד עובדים לאנרכיה במקום העבודה עד כדי אי אפשרות לנהל את העסק, אולי מעוגן בניסיון האישי שלך, אך אין לו כל תוקף אוניברסלי מחייב, וודאי לו במקרה של וועד עיתונאי "הארץ", וועד העיתונאים שבו חברים אנשים כמו רותי סיני, יובל יועז, תמרה טראובמן, עיתונאים הגונים, אחראים ומוכשרים ומסתבר שגם בעלי אומץ אזרחי מרשים. (אינני מכיר לצערי את העיתונאים האחרים ברשימת חברי הוועד, אני משוכנע שגם הם אנשים רציניים, אחראים ואמיצים).

אם הטענה שלך, שלפיה הקמת וועד עובדים פוגעת בחוסן הפיננסי של המפעל ומכבידה על ניהולו ולכן היא אינה לגיטימית, תילקח ברצינות, הרי שאין מקום בכלל לעבודה מאורגנת בישראל.

ברור שאין זהות אינטרסים מלאה בין ועד עובדים לבין בעלי המניות ויש מקום לויכוח ולהתמודדות, על פי הכללים ומתוך כבוד הדדי, כיצד התמודדות וויכוח שהם ביסוד של כל שיח דמוקרטי מביאים אותך לדה-לגיטימציה של כל רעיון העבודה המאורגנת, לא מובן לי בכלל.

וקיים גם ההיבט המשפטי, אם אכן למעלה משליש מהעיתונאים הצטרפו לוועד, כיצד ניתן לכתוב, כמו שאתה כותב, כי "יחסי העבודה ב"הארץ" לא ישובו להיות קיבוציים".

העובדות הן שהארץ שייך גם לעיתונאים ואם החליטו העיתונאים שהגיע הזמן להתארגן, לא נראה לי שיש בכלל מקום לויכוח על הזכות הזאת.

ההצעה שלך לעיתונאים שרוצים להתארגן לפנות ולחפש עבודה "בעיתונים החדשים" עומדת בסתירה לקביעתך שהעיתון שייך גם להם ומוטב שלא היית מעלה אותה.

גם הפנייה של מנכ"ל העיתון לקבלת שמות העיתונאים שהצטרפו לוועד (המטילה ספק בהצהרה של יו"ר תא העיתונאים במחוז ת"א) עומדת בניגוד לערכים העומדים ביסוד העיתון ומרמזת על ניסיון לאיום.

בניגוד למספר אנשים איתם שוחחתי בנושא בימים  האחרונים, אינני חושב שיש בכלל מקום להודיע כי מנויי בעיתון יבוטל אם לא תשנה גישתך. אין לנו ארץ אחרת ואין לנו "הארץ" אחר, וכל פגיעה בעיתון היא פגיעה בנו, בציבור שדמותה של המדינה חשובה לו.

דווקא בגלל שתפיסת העולם שאתה משקף במאמריך קרובה לתפיסת עולמי (אינני מתייחס כאן לתפיסת עולם כלכלית שראויה לדיון אחר) ודווקא בגלל שאני מוקיר את דרך תפקודך כמו"ל בעיתון, במדינה קשה ומחוספסת, צר לי לראות כיצד אתה גורר את העיתון, את ציבור העיתונאים ואת עצמך למאבק שבו בסופו של יום לא יהיו מנצחים. המנצחים יהיו כל אלו שקיומו של עיתון עצמאי בישראל הוא לצנינים בעיניהם.

אני יודע שבגילך (בגילי) אדם כבר לא נוטה לשנות את דעותיו אבל נראה כי הפעם מדובר בנושא כה עקרוני והרה גורל, שכדאי אולי בכל זאת לתת לו מחשבה שנייה.

בברכה

מאיר אמיר