בהתחלה זה היה קשור אליו, לגעגועים אליו, לכל מה שיכול להתפרש מכאן ואילך

לפתע פתאום זה נהפך לשאלה הרבה יותר מהותית, הרבה יותר מרוכזת בי;

האם אני ראויה לאהבה, איפה עובר הגבול שלי, ואיפה אני צריכה להציב אותו

פתאום אני חושבת לעצמי שאני ראויה ליותר ממה שכל בנאדם שהכרתי יכול להעניק לי

ואם כך, זה גורם לי להיות עצובה יותר.

האם אני ראויה לאהבה, איפה עובר הגבול שלי, ואיפה אני צריכה להציב אותו

על הכל אפשר לענות בפשטות

אבל עכשיו כשמתרכזים בי, זה הרבה יותר קשה.

אתם מבינים, יש פה פרט בודד, שזועק לרגש להתפרץ ממנו

ואני נתקעת בקיר.

פתאום אני חושבת לעצמי איזה צעד הוא הנכון ואיזה לא

וכאחת שמעולם לא התעסקה יותר מדי במשחקים האלו, אני גם לא מעוניינת להתחיל בכך

לכן התשובה הנכונה היא, לצעוד אחר ליבי, כתמול שלשום

אבל מה ששונה מאתמול וגם משלשום, זאת הידיעה שליבי הצעיד אותי למבוי סתום

וזה גורם לי לבטוח בעצמי טיפה פחות, וגם בליבי לצורך העניין

ואם כך, זה גורם לי להיות עצובה יותר. ויותר.