"אני עוד אגרום לך לוותר עד חצי המלכות בגללי" היא סיננה אליי, כיווצה את אפה בצורה שאופיינית לה, וגרמה לי להתכווץ לכדור פוך, להתעטף בשמיכת רחמים וחוסר ברירה.

"אני יודע", גייסתי את כל הכוחות שנותרו לי כדי לגרום לה להפסיק, ולהבין שאני לא אתנגד, רק שתפסיק.

היא עצמה את עיניה ופקחה אותן ברגע שהעולם התייצב. התריסה בי מבט, הביטה בעיניי, אל תוך תוכי, ובטכניקה מיומנת שלמדה בעבר החלה להמיס את גלי ההגיון שלי דרך מבטה. היא שידרה כ"כ הרבה ירוק יפהפיה ואנרגיה אינסופית, עם קומץ תשישות אולי, אבל מיד הסוותה אותו תחת עפעפיה.

"את יותר יפה כשאת לא מנסה להוכיח לי דבר", הוספתי, "את יותר יפה כשאת שותקת", ולא יכולתי יותר לדבר מבלי שתלטף אותי, או תשכיב את ראשי על ברכיה, תלחש לי מילות אהבה עד שארדם. כשאין כבר יותר מה להפסיד, הראש נהיה קצת קל יותר, המחשבות מתפזרות באוויר, והידיים מתפרשות לצדדים כצועקות "תעשי בי כאוות נפשך". הקל או הפשוט מבין כל הברירות שניצבות בפניך, זה לשכב על הרצפה, ולנוח לכמה שעות. אח"כ אפשר לקום ולאכול קצת, או ללכת לשירותים, אבל לא תמיד יש כוח. אז השעות מתארכות והימים מתקצרים, ואז הרווח בין המוות לחיים הוא חוט דק שרק מחכה לאהובתו המספריים.

"לעולם לא אבין את פשר אהבתך. רק מילים ארוכות אתה מסוגל להבין. שחלילה לא תפול לתוך תהום נשמתך, תריח את התחתית מקרוב, תדע שהחיים עוד הרבה מעליך.

ואני בקלות יכולה בינתיים לזרוק עליך קליפות גרעינים. אתה תספוג הכל בשקט, עד לנקודה שלא תרגיש נמוך יותר מימיך. או אז אתה תעמוד על רגלייך ותניח לי לחיות איתך ולא מעליך. פחדן, יותר מזה אתה לא", כמעט חתכה את האוויר עם המילים, כמעט התחננה שעם עוצמת המילים, כך תגדל הבנתי, כך יחדור אליי מה שחסר לי, לפי טענתה.

היא לא הבינה שכל כולי זעק לשקט. לא רוצה שום תהום כדי להבין שהכי טוב ניצב לפניי. ושהמשחק שלה הוא בעצם הדרך שלי להגיד לה שאני אוהב אותה.