הייתה בכיתה ג'.

כמו הרבה רוסים קטנים שהגיעו לארץ בגיל מוקדם, והוריהם לא רצו שישכחו מאיפה באו; שלחו אותי לבית-ספר רוסי שפעל בערבים. פעמיים בשבוע הייתי פוקדת בית-ספר חרדי, שבערבים הוסב להיות מעונם של רוסים רבים. הייתי הולכת לשיעורים כגון ספרות רוסית, לימודי השפה הרוסית, נגינה ושירה, וכמובן איך אפשר בלי מתמטיקה. כי אנחנו רוסים אחרי הכל. מוזר שלא היה שיעור שחמט.

אני לא זוכרת הרבה מהתקופה הזאת. למעט פעם אחת שנכנסתי לבית-הספר האמיתי שלי לאחר שעות הלימודים כי שכחתי את הקלמר שלי בכיתה, והייתי צריכה אותו ללימודי הערב שלי. נכנסתי לכיתה, שמעתי את השרת משוטט אי שם במסדרונות, מקרקש עם המפתחות הרבים. מצאתי את הקלמר בקלות, וחיש מהר ירדתי חזרה לדלת הכניסה, מצויידת בתרמיל עם מחברות, ספרים, וגם הקלמר כמובן. אח אבויה, בינתיים השרת הקשיש נעל את דלת הכניסה של הבניין.

מהר- מחשבות שעוברות לילדה רוסיה קטנה בראש ברגע כזה- "מתי הוא הספיק לנעול את הדלת? נכנסתי לבניין רק לשנייה! הוא הספיק להתרחק כבר? איך אני יוצאת מפה עכשיו? אני אאחר לשיעור ספרות רוסית שלי?"

איך יצאתי משם בסופו של דבר אתם שואלים? התחלתי לזעוק בקולי קולות בשמו של השרת, קורעת את גרוני בצעקות בעוד פניי מתמלאות בדמעות פאניקה. מהצד השני של בית-הספר שמעו אותי כמה אנשים שמיהרו לקרוא לשרת ולמפתחותיו. השרת המבוהל מיהר לפתוח את הדלת, ואני במבט מבוהל של עכבר רוסי, מילמלתי 'תודה' חפוז והגברתי את צעדיי לכיוון בית-הספר השני שלי. דמעותיי כבר יבשו בדרך, ליבי כבר השיב לעצמו את פעימות הלב הסדירות, אך בכל זאת ליבי היה כבד עוד מהפאניקה שאחזה בו.

לכן, כלל וכלל לא שמחתי לגלות שבית-הספר הרוסי שלי סגור באותו ערב, דבר שהייתי אמורה לזכור אם לא היה לי זיכרון חלש.

ערב לא מוצלח הייתי אומרת.

בכל מקרה. הפעם הראשונה והאחרונה שמישהו אמר לי שהוא אוהב אותי..

אמרתי כבר שאני לא זוכרת הרבה מאותה תקופה, ואני לא זוכרת את טיב הקשר שלי עם ילדון רוסי בלונדיני אחד, אך בסופה של אותה שנה מלאה בשינון שיריו של פושקין והמון בדיחות ברוסית שלא כ"כ הבנתי, ניגש אליי אותו ילדון- אדיק שמו- ואמר לי שהוא אהב אותי במשך השנה הזאת. איך הגבתי? התחלתי לרדוף אחריו במדרגות. אל תשאלו למה, אני באמת לא יודעת מה חשבתי.

אז הילדון אמר לי שהוא "אהב" אותי. א-הא. אז את המשפט "אני אוהב אותך" מעולם לא שמעתי מבחור, ואמנם כן קראתי את זה על גבי מכתב שהיה ממוען אליי בכיתה י', אבל זה אחרי יומיים הכרות, וכמה ימים לפני שהבחור זרק אותי.

את הילדון ראיתי מספר פעמים במשך השנים שעברו, הוא גדל להיות בחור בלונדיני דומה לילדון שהיה, אנחנו מנידים ראש כשאנחנו חולפים אחד על פני השני, ואני תוהה לעצמי, אני זוכרת אותו בתור הילד שאמר לי שהוא אהב אותי..

איך הוא זוכר אותי?

אם אני אצליח לחשוף את עצמי בפנייך, הלוואי,

הלוואי שתדע את כל זה,

הלוואי שתדע כמה אני אוהבת אותך, שרק האהבה שלך יכולה להציל אותי

אם תאהב