ישבנו אחד מול השני ברכבת, משלבים את הידיים על השולחן, ומניחים את הראשים על גבי הידיים אחד של השני. אתה נרדם מהר סביר להניח, אני ממשיכה להתבונן במראה ולבכות מעט. אתה מתעורר ומתנצל כי לא כ"כ נוח לך. אתה מרים את הראש ומתחיל לסדר לעצמך פינה על דופן הרכבת, אך כשאני מרימה את ראשי מהשולחן, אתה מביט על השולחן ושואל מדוע הוא רטוב. בגלל ההורים. גם. בגללי? גם.
באוטו חזרה אתה שואל אם ישנתי מעט ברכבת. לא. מה עשית? אני עונה שחשבתי הרבה. אני לא אומרת לך שבכיתי הרבה.
בשלב מסויים אני מתיישבת לידך ומבקשת שתניח את ראשך על ברכיי. אני מניחה את ידיי על גבך, מלטפת אותך, מסתכלת עלייך, אתה ישן ונושם כמו תינוק, ואני בתגובה מתחילה להתייפח. כאילו חיכיתי לאישור.
אמביוולנטיות. זה מתחיל מהקשר של ההורים שלי, שאי אפשר להעלות על גבי הדף מכיוון שאף פעם אי אפשר לסכם קשר, לתמצת חיים, לתמצת משהו שהוא כ"כ גדול, כמו הורים, או כמו אופי ובמיוחד אופי של שני אנשים שמשתלב אחד בשני, או לפחות צריך, כי ככה זה בנישואים, כי ככה זה כשיש ילדים, כי ככה זה כשיש משפחה.
זה מתחיל באמביוולנטיות לגבי הקשר שלהם, וממשיך אל הקשר שלי. אהבה מול כאב, משפטים שחותכים לי את העור, כמו אזמל שחודר לאט לאט ושוסע את העור לשני חלקים- שני חלקים של אותו עור. אני מרגישה שבמקום שבו היה עור, חייבת להווצר מעטפת אחרת. פתאום אני לא מעוניינת בקרבה, אני מתרחקת, מודעת הרבה יותר לעצמי, עד כדי כך שאני תוהה איך אתה לא נהיה יותר מודע אליי.
בתחנת רכבת אני סגורה בעצמי עדיין, אנחנו יושבים מקופלים על השוליים של המדרגות הנעות, אתה מחבק אותי ואני בוהה לתוך ההמשך. "לפעמים אני כ"כ רוצה להיות מצלמה. לתעד מה שאני רואה, מה שאני מרגישה, את הרגעים שאני חווה". אני מודעת לעצמי ואתה שואל למה אני מתכוונת. הרכבת מהצד הנגדי מתקרבת לרציף, ואחרי מספר דקות ממשיכה לנסוע. "אני רוצה לנסוע. אני רוצה לנסוע למקומות שאני לא מכירה, לעלות על רכבות למקומות שעוד לא הייתי בהם." אני תוהה אם אתה מסתכל עליי לפעמים ומבין אותי.
אני כל הזמן מייחלת, מצפה, תוהה מתי יגיע הרגע שבו אתה תקבל את ה'קליק' הזה שלך. מתי יירד לך האסימון, והאם עד אז אני אמורה להתפשר, כל הזמן למתוח את הגבולות שלי. לנסות להדחיק כל הזמן ובו-בזמן לייחל, הו כמה אני מייחלת.
פעם לא הבנתי איך זוגות רציניים מסוגלים להפרד. איך אחרי חצי שנה, שנה, שנתיים, אפשר להפריד את החיים שכבר השתלבו אחד בשני? תמיד ראיתי בזוגיות מין פיתרון, מין שלמות, אידיאליה אם תרצו. מכיוון שאף פעם לא הייתה לי זוגיות, גם לא חשבתי שתהיה לי. איך אפשר לחשוב שמישהו ירצה להיות שותף ביום-יום שלי, להיות היחיד בחיי ושהוא גם ירצה בי להיות היחידה בחייו? איך הגיוני שמישהו ירצה אותי יותר מכל אחת אחרת? שהוא יבחר דווקא בי?
דברים כאלה גורמים לי לבכות, גורמים לי להרגיש לא טוב עם עצמי. כי יש לי זוגיות, וכי אני מרגישה שאסור לי להביע רגשות, לא קודם- כשזה לא היה הדדי (כל קשר קודם), וגם לא עכשיו, כשיש לי מסגרת זוגית לראשונה
בא לי שתשאל אותי שאלה שהתשובה עליה היא לא. (אני חשבתי בראש- את אוהבת אותו יותר ממני?) ואתה שואל- את אוהבת אותי?
זאת לא השאלה. ידעתי שלא היית שואל. נכון, אני לא אביך אותך ואותי.
אני נאטמת. אתה חסר רגישות ואני אוהבת אותך ולא יכולה להביע את זה. לא כי אני מפחדת להביך אותך. אלא כי אני לא אקבל תשובה בחזרה.
אני מרגישה כ"כ בטוחה בחיבוק שלך, זה הרגשה שאי אפשר להעביר. זה הזרועות העבות שלך וזה המגע החם שלך וזה הגוף המחובר והשפתיים שלך שאני יודעת שקיימות מעבר לעיניים העצומות שלי. זה ביטחון שמרגישים לפעמים, ויודעים שיותר מזה לא צריך. לכן אני מדחיקה את כל הרגשות, לכן אני מותחת את הגבולות שלי. כי אני בטוחה ברגע של החיבוק, בשינה המשותפת, ברגע שבו אנחנו שכובים מחובקים על הספה, צופים באיזה סרט. אני מלאת ביטחון. ולא רוצה לאבד את זה לעולם. לכן, אני בולעת את הכבוד העצמי שלי, בולעת את המילים ואת הלשון, ופשוט שותקת כשיש לי כ"כ הרבה לומר. דווקא בשל הביטחון הזה- אני רוצה להגיד לך שאני אוהבת אותך. מליון פעם אם לא יותר, ואני לא יכולה. כי כבר קיבלתי את התשובה שלי. זה עניין של זמן, משהו חייב לקרות. אבל אני לא יודעת מה. לכן אני מרגישה במתח תמידי, כמו פקעת עצבים, ורק בגלל הביטחון הזה בחיבוק- אני לא אומרת כלום.
בינתיים אני מסתפקת בלצלם אותך המון. לצלם ולצלם מבלי לדעת לצלם. הרגעים שלי הם מה שאני מסוגלת ליצור, זה קשר שאני יצרתי ואני טוויתי ואני חצי משניים.
אני נושמת שנייה אוויר קר שמרענן לי את הנשימה ואת הנשמה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
