רציתי לקנות לך אופטלגין, ופלסטר בתור בדיחה, למקרה שכאבי הראש יהיו חזקים ממש

רציתי לאסוף אותך, לתת לך שטר ביד ולהכריח אותך לקנות לשנינו סנדוויצ'ים, ולהמשיך לנסוע לבית הסודי שלנו. שם הייתי פורשת בפניך את כל חיי, את כל ההווה, את כל העתיד. כי העבר שייך לך. שם הייתי מקבלת החלטה

אתה חי את החיים שלך במקביל אליי

פסים מקבילים, בעובי שוני, בצבע שונה

אני נוטה לצבעים אדומים, סגולים, כחולים, ורודים

ואתה נוטה לצבעים שאני לא אוהבת

אני עדיין משחררת בקרבי נשימות ארוכות, בלופים מחזוריים

בתקווה שהפעם השיחה תשחרר משהו ממני, ואולי אצליח להניח לעצמי בצד.

בסופו של דבר, אני כבר לא יכולה לממש את התוכניות המדהימות שלי.

זה כמו שקטן פעם אמרה לי, שכל הודעה שאני כותבת היא מיוחדת, כל הודעה מעלה חיוך.

ואני רוצה. אני רוצה לכן אני עושה לכן אני מתענה כי אני רוצה ממנו חזרה.

ואני רוצה להניח בצד, ואני רוצה לחזור, רק לנשום אותו חזרה, להגיד לעצמי:

אני יודעת שאנחנו לא מתאימים, אני יודעת שאתה לא אוהב אותי, אני יודעת, אני לא מפגרת

אבל בינתיים לא אכפת לי. אני רוצה אותך שוב איתי, אני רוצה אותך שוב לידי,

מחר יהיה מחר ועכשיו אני רוצה אותך שוב, כמו פעם. תינוק בתוך חמאה בתוך חיבוק בתוך נשיקה בתוך הבשר בתוך הוורידים בתוך הנשמה בתוך תוכי.

ולמה כל זה?

כי קשה לי לתאר סוף שלא מוצא חן בעיניי, זה למה.

קשה לי לתאר לעצמי שלא אני אמרתי את המילה האחרונה, למרות שאני כן מורגלת לזה בחיי.

קשה לי שאתה לא איתי.

פשוט קשה לי.

מעניין מה אני אחשוב על כל זה בבוקר