האחת צומחת מתוך הבדידות, השנייה פורחת מתוך הצפיפות, ואני נשארת ללקט את החלומות שלי

במעטה סגלגל אני לוכדת את שברי האמונה שלי, מדביקה בדמעות שהתייבשו, בעת שישבתי לפזם לעצמי פזמון ישן ומוכר- געגוע פעם בגוף שלי בקצב כ"כ מעציב. אני זוכרת שברגעי השיא של הצ'לו קונצ'רטו ההוא, 85 בסולם אי מינור, חשבתי לעצמי שהחודש הזה עבר באיטיות כמעט מזוייפת. הימים נמתחו והספקתי לעשות כ"כ הרבה (שטויות). הספקתי לסובב את הראש שלי לכל כיוון אפשרי, ולהתפלא למה הצוואר שלי הסתובב והתעקם ופתאום הוא תפוס. בוא רק נגיד שבזמן שאתה מנית את כל שהספקת לעשות ב3 השבועות שבהם לא הייתי קיימת, אני הבנתי יותר ויותר שהחיים ממשיכים. החיים ממשיכים- עם אהבה ובלי אהבה, עם צביטות שמעירות את השדים שלי, וגם בלעדיהן. אבל השדים מנצחים והאהבה משתלטת, ואני זכיתי במתנת חיי. המשאלות שלי תמיד מתגשמות, ואני נשבעת לעולם לא להפסיק לנשוף על הנרות- להביט בכוכבים נופלים ולעצום עיניים לתוך הלילה. אני אוהבת אותך. אני מפחדת ממך. אני לא מסוגלת להחליט החלטות, כי הכל נראה לי לפתע גורלי ומיותר. שמישהו יזכיר לי איך חייתי עד עכשיו, בבקשה. אני כבר לא מסוגלת לפעול כמו פעם. "כשאתה מגיע לפרשת דרכים, תמיד תבחר את הדרך היותר טובה מזאת שהיית בה עד כה. אל תפחד לשנות ואל תפחד להשתנות. תמיד תשאף הלאה". אוויר הרים אף פעם לא מזיק. לא כך אוויר משומש.

אני אוהבת אותך ובא לי לצעוק את זה. אז אני צועקת ואז אני שומעת הד של בנאדם אחר. זה לא מפתיע שמוזר לי. הכל כ"כ גורלי ומיותר ואני מתרפקת בשקע הצוואר שלך ומוכנה לחתום 9 חודשי קבע בתוכו. אני כמעט מתפתה לכתוב כאן "המשך יבוא....."