מאבק. |
| 5/2017
לבד.בסוף את נשארת לבד. עם געגוע צורב בפנים..זה מה שאת יודעת, זה מה שאת מכירה. תקופות שעטופה מכל עבר ועדיין מרגישה בדידות ותקופות של שקט שמרעיש בתוכי, משתלט על כל חלקה קטנה שנותרה של אור. ואז החושך בא ואני הולכת לאיבוד בתוך עצמי. יש אנשים שנמצאים לי בתוך הלב וכשרואים מצוקה בולטת שולחים יד ועיניים וחיבוק למשוך אותי מהאפילה. אבל האנשים האלו רחוקים ואני בורחת לשקט של הירוק, כי הכל רק לא השקט שצורח עליי מבפנים לזוז. להתעורר. לשאוף. לנשום. להרגיש. לכתוב. לדבר. להיות. ואני שבורחת ממנו מסוגלת רק לשאוף ולנשוף מהירוק המתוק המתוק הזה. כי אין אופציה אחרת. כי לא רוצה ליפול שוב לתהומות של יראת. יראת שכלפי חוץ מתקדמת ואמיצה וחיה ומבפנים נשברת נשברת כל פעם קצת. מחזיקה בשארית כוחותיה את הסדקים והפצעים שלא אשבר אתנפץ אתרסק לגמרי. שיישאר משהו ממני. שאהיה משהו משמעותי בעולם. שאחיה וארצה ואהיה נוכחת ואטרוף את העולם וארגיש נאהבת באמת. שיהיה מישהו שילטף את הצלקות שהחיים חרטו בי. ואולי יום אחד אהיה מסוגלת גם אני להכיל לאהוב את מי שאני כפי שאני.
| |
|