חיקוי לחיים

מנטרה מאתמול: אחרי הפגישה היום, אעשה.

הגננת היתה סופר-דופר. עם תובנות מקסימות על רו, הבנתי שהיא באמת רואה אותו ומעודדת אותו במקומות החזקים ודוחפת בעדינות במקומות הפחות קלים.

הוחלט, כמו אצל כל ילד בגן חובה (האם?) על אבחון במכון להתפתחות הילד. אולי עד אחרי פסח הוא יהיה כבר מפותח ואם לא, הוא ישאר עוד שנה בגן. אני חושבת על העלבון הקשה שלו אם יתברר לו שהוא לא בשל לעלות לכיתה א'. זעם קדוש!

-אני לא אוהב שאת כועסת עלי

-אני מאד לא אוהבת לכעוס, בטח לא עליך, בטח לא בבוקר ביום שלא נתראה בו כדי להשלים

-בואי נשלים מהר, לפני שאני נכנס לגן

יוצא לי עשן מהאוזניים והעיניים שלי מתמלאות לבבה בוזמנית

אנחנו יושבים בפגישה עם הגננת והפסיכולוגית של הגן כיסא בצד כיסא, משלימים משפטים אחד של השני, מחליפים בינינו מבט במקום שעוברת אותה מחשבה לשנינו בראש. אני יכולה להבין את התהיה של מי שמסתכל מבחוץ מה מוזר בתמונה הזאת. לפעמים גם בעיני זה מוזר. בפורום האמהות המקטרות נשאלה השאלה על מה בני-זוג מדברים זה עם זה אחרי כל כך הרבה שנים ביחד. מכל הדברים שנמאס לנו אחד מהשני בשנה האחרונה, דווקא לדבר לא נמאס לנו (טוב, בחודשים האחרונים לא דיברנו בכלל אם לא היינו חייבים), על הדברים שתמיד עניינו אותנו - מוזיקה, נעליים, רקיחת ממתקים. אני זוכרת במעורפל שהוא תמיד עניין אותי, שהוא תמיד הצחיק אותי שהניואנסים שלו היו כל כך מדויקים ושזה אחד הדברים שאני מחפשת תמיד – ניואנסים מדויקים או כמו שהוא קורא לזה – גימורים. משהו שטבוע בי אבל אני כבר לא זוכרת באמת, כמו מחשבה על בשר אחרי הרבה זמן של צמחונות, אולי המרקם או האפטר-טייסט מוכרים אבל ישנה זרות בגוף ואי-רצון להתנסות מחדש.

מוזר כמה שמין כמין הוא לא אישיו, אני לא יודעת להבהיר לעצמי אם אני רוצה רק או יותר. אולי אני יודעת להבהיר ואני מעדיפה לעמעם. ובכל מקרה, אני לא בזמן טוב לתת אמון. ובכל מקרה, אני תמהה על מי שרוצה ממני משהו, לא מבינה איך מישהו יכול לרצות משהו מעבר ולצפות שיהיה לי מה לתת בחזרה. הוא לא רואה איך שאני נראית? הוא לא רואה כמה שאני פגועה וחתומה? החיים שלי הפכו כל כך פרטיים תחת האשליה הילדותית שרק קומץ קט מודע לבלוג שלי. אנסח מחדש, החיים היומיומיים שלי הפכו לכלכך פרטיים שספק אם מישהו היה עושה קישור בין המהלכת בעולם האמיתי ובין הכותבת (המהלכת בצללים - הלוואי שהיה לי גם כח כזה). אני מנסה בכל כוחי לנסות ולהשוות בינינו, להפסיק לחיות בשני מישורים ולצמצם אותם לאחד מסונכרן. גם המטפלת שלי מדברת על זה כל הזמן, אותה מטפלת שהחלטתי לעזוב ובאותו רגע ממש או שבוע מאוחר יותר החלטתי שמוקדם מדי. אני כל כך סגורה על עצמי שזה מגוחך. אני בשלב בחיים שבו כל מה שיגידו לי יראה לי כרעיון הכי טוב בשטח. אני מסכימה וזה נראה לי נהדר ובכלל, איך לא חשבתי על זה בעצמי. כבר יותר מדי זמן אני עם רגל אחת יבשה ואחת רטובה הגיע הזמן שגם השניה תכנס למים או שעדיף שזאת תצא ושתיהן יסוגו לאחור.