ריקי כהן, האמא האובדת הראשית, הזמינה אותי
להשתתף בפרוייקט המוצלח של תעוד שעות הערב בבית הילדים ואני בין שש לשמונה בערב. הדבר
היחיד שקופץ לי אצלי הוא שאני פזורת נפש מאד בתקופה האחרונה. אני יודעת את זה אבל
דווקא בכתיבה הכרונולוגית זה בולט לי יותר. עוד משהו הוא שיש לי נטיה לעשות להכל
סגירות מתקתקות, גם בחיים האמיתיים, לא רק בכתיבה. אני באמת חייבת שהערב יגמר
בלחיים חמימות ורגליים גרובות גרביים צבעוניים. זאת מנת בריאות הנפש היומית שלי.
אז הנה כרוניקת ערב - שעתיים בערב רגיל
בבית משפחת אופק.
משתתפים – אופקטנה (בpms מהגיהינום), ללו (הבכור,
בן שבע וחודש), רו (בן חמש).
-לא מצלמת.
-מתקתקת על המחשב תוך כדי או כמעט תוך כדי
אירועים.
-יש הרגשה תסריטאית בעסק ואני אוהבת לכתוב
תסריטים.
18:06 – שני
הילדים על-יד השולחן. ללו אוכל קרקרים עם גבינה ונקניק ועגבניות תינוקות. הוא שותה
תה. רו אוכל לחמניה עם חומוס, סלט כרוב אדום ועגבניות תינוקות. שותה שוקו.
18:07 – רו
מפהק בקול רם ומיילל בקול עוד יותר רם. הוא התעורר לא מזמן, אחרי שנרדם עירום
במיטה שלי אחרי האמבטיה, לא לפני שניגב את חוטמו הנאה בשמיכה שלי (שלי! יאאאאק!). 'אני
יותר מדי עייף, אני לא יכול לאכול', הוא נואק. 'אז רק תשתה את השוקו ותאכל לחמניה
בלי כלום', אני מציעה. 'כבר שתיתי את השוקו'. הוא עובר אל הספה.
18:10 – רו
שרוע על הספה מיילל שוב, הפעם הוא צריך אלו-ורה. 'בשביל מה?', אני שואלת 'בשביל
שמגרד לי ברגל'.
18:12 – טקס
מריחת אלו-ורה (המרפא לכל תחלוא מומצא אצלנו בבית), על הירך המגרדת ועל הטוס-טוס
(טוסיק בשפת העם).
18:15 – רו
חוזר לשבת על-יד השולחן אבל לא אוכל. מיילל. ללו גמר לאכול, הוא יושב על התנור.
'פיצ, אתה תישרף', אני מתריעה. הוא מתרחק מילימטר ורבע.
18:20 – זה
יום בובספוג בניקולודיאון והילדים בוהים בו כבר שעות! אני בטוחה שחלק מהרטננות שלי
היום היא בגלל הקולות המעצבנים שבוקעים מהטיוי. מצד שני, הרשיתי להם היום בלי
הגבלה, ללו גמר את השיעורים שהיו לו בחשבון (בדמעות! אמיתיות! בגלל תרגילי חיסור
שבמצב רוח אחר הוא היה מתקתק), אז בוב ספוג.
18:21 – אה, בעצם לוגי.
שוין.
18:25 – 'אמא,
אני נורא-נורא עייף'. 'אז תשכב על הספה, אני אכסה אותך. אם אתה לא רעב, אל תאכל'.
18:29 – אני
שותה תה עם נענע. חייבת סוכר. צריכה לקבל. הגב הורג אותי ביומיים שלפני והציצים
גם. לחמניה עם דבש. יותר טוב – לחמניה עם חמאה ודבש.
18:33 – יאמי,
לחמניה עם חמאה ודבש. מול המחשב. תוגבת לחברה בפייסבוק. הילדים מרוחים על הספה. רו
מזכיר שהוא לא אוכל כי הוא נורא-נורא עייף. אני מתעלמת באלגנטיות. ללו מכסה אותו
בפליס צבעוני, אח בכור מתוק שכמותו. שקט. חוץ מהטיוי כמובן.
18:34 – אני
אוספת את הצלחות. מגדל מושלם של שאריות. מחזירה למקרר את הגבינות והנקניק. שמה את
העגבניות שנותרו על השיש במטבח. כשאני מסתכלת סביבי, אני רואה כמה הוא מטונף. שיט.
כמה זמן יקח לי לנקות אותו? שלושת רבעי שעה של עבודה רצינית ועוד שטיפה קטנה? אבל
הגב והציצים והאין כח הזה. אני כל כך מבינה את ללו עם הדמעות בגלל התרגילים
בחשבון. אוף.
18:39 - זה
מכורבל על הספה, וזה על השטיח. החתולה מצטרפת ושוכבת על הרגליים של רו. מתוקים.
אני הולכת לשטוף כלים.
18:51 – הכלים
שטופים. השיש נקי (לפחות זה). אני חוזרת למחשב. מתכתבת קצת, גולשת קצת בפורום
האמהות המקטרות. הכל נכנס דרך אוזן אחת ויוצא מהשניה.
18:55 – 'אמא,
אני רוצה לאכול עכשיו'. כוסימא 'שך, אחרי שהכנסתי הכל למקרר וניקיתי את השולחן ואת
הכלים. שיט-שיט-שיט. הנה דילמה – להיות אמא מחנכת (AKA עצלנית), ולהגיד לו
שאם הוא לא אכל כשהיה בחוץ שיתאפק עד מחר או לקום ולהוציא את הכל מחדש.
18:56 – ברור שאני קמה ומוציאה
מהמקרר את הכל מחדש.
18:57 – כשאני
עוברת על-יד השטיח, ללו מחבק לי את הרגל ואומר 'אמא'לה שלי'. אני מניחה את האוכל
לרו על השולחן ומתיישבת על-יד ללו על השטיח, אנחנו מתחבקים תקופה כלשהי.
19:10 – נשבר
לי הגב מהחיבוקים והזין מהתוכניות המעצבנות של הילדים. האמת היא שבא לי להרקב בעצמי
מול איזשהו זבל בטיוי. אני שוקלת להתמכר ל'אח הגדול'. המממ.. יש לי את העונה
הרביעית של gossip girl. אולי אני אבקש מהילדים ללכת לישון
כבר עכשיו. חבל שהערתי את רו.
19:15 – נדמה
לי שרו התעורר לחיים. הוא טורף עגבניות כאילו שאין מחר. ללו נראה קצת עצבובי. אולי
סתם עייף. אולי סתם חסר סבלנות. אין לו חשק ללכת מחר לבית הספר. לצערי, אין לי
טיפת חשק לעשות לו גשר מחר, לא כי האג'נדה החינוכית חשובה לי במיוחד, סתם כי אני
מפנטזת על קפה בקדוש + ספר + קצת מחשבות נקיות לפני שנהיה וויקאנד שלם ביחד.
19:18 – מה
קורה לי? ממש אין לי סבלנות להיות אמא בשבוע האחרון. הילדים היו בכל יום במקום אחר
ומי שישמע, כולה סופשבוע. חבל שהם לא אצל אב'שלהם. טוב, טוב, לא חבל.
19:19 – כואב לי הגב.
אני הולכת לקפל כביסה.
19:26 – הבגדים
על מתקן הכביסה, מקופלים ובערמה. זה הכי הרבה שאני יכולה לעשות כרגע, בטח לא לחלק
אותם לארונות בחזרה. המחשבה על הערמות של בגדים לא מקופלים על המיטה שלי מדכאת
אותי. הבלגן גובר עלי. אני צריכה וצריכה, וצריכה. שבוע חופש ובקושי ילדים ובכל זאת,
המוח שלי מלא ריבה. מלא.
19:38 –
brain dead אני מרוחה על הספה עם הילדים. אף
אחד לא מדבר, כולנו בוהים במשהו לא חשוב כלל בטיוי (היא באמת דלקה מהרגע שהם חזרו
מאב'שלהם), מילא, יש ימים כאלה.
19:40 – טלפון.
אמא. שלי. רו מדבר איתה, אחרכך שותק, אחרכך משכנע אותה שהיא רוצה לדבר אתי. מדברות
על השיעורים של ללו, על העייפות שלו. על מה קניתי היום בסופר ועל אם כדאי לי להכין
גולאש. אני לא קשובה מספיק אל ההורים שלי אבל גם לאמא אין חשק לשתף מי יודע כמה.
קובעות לדבר מחר בבוקר, אולי ללכת לשתות קפה זריז בקניון.
19:47 – אני
שולחת את הילדים לצחצח שיניים. רו אומר לי 'אבל אל תזוזי, שאני אחזור לשבת עליך'.
19:50 – רו
חוזר. ספק אם צחצח שיניים, אולי הוא אכל קצת משחה. מצד שני, אני חושבת, הרופאה
אמרה שיש לו שיניים סופר-דופר, אז מי אני שאלין.
19:51 – ללו
מגיע עם 'הארי פוטר וחדר הסודות' ביד. הוא כבר בעמוד 210. שוכב על השטיח לקרא.
19:52 – רו
יושב עלי, שנינו מכוסים בפליס. כואב לי הגב והציצים ואפילו הראש. אויש.
19:55 – העיניים
של ללו מפרפרות. הראש שלו מתחיל לצנוח. אני אומרת לו ללכת לישון במיטה שלו. הוא
מבקש שאבוא איתו לכסות אותו.
19:57 – אני
מכרבלת את ללו, יוצרת לו פקעת שמיכה חמימה סביבו. הוא שוכב שם כמו חביתיה מגולגלת
ומרוצה. 'עכשיו אני יכולה לעשות כל דבר, אפילו לנשק אותך', אני אומרת ועושה.
בובוני שלי. אהובון.
20:00 – חוזרת
אל הספה, אל הפליס, אל רו והחיבוק המתוק שלו. אולי בעצם אני ממש שמחה שהם בבית
ושיש לנו את הוויקאנד ביחד בסערה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
