חיקוי לחיים

אבא ארך רגליים חביב,

התדע איך יצאתי היום מהבית עטופה בשלל סודרים ורדידים; גופיה דקיקה ועליה אחת עבה יותר ומעליהן סריג דקיק בצבע שמפניה. על צווארי צעיף ירקרק שזור זהבים נוצצים וסביב כתפי רדיד עבה, שלמרות יושנו נראה טרי כאילו רכשתיו אך אתמול ומחמם היטב גם. מאסתי במעילי האדום, שנים על שנים שהוא הולך אתי. קצתי בו ובי בתוכו (ועוד עטופה בצעיף ירוק-מוזהב כסנטה-קלאוס שמנמן, לא המראה אליו אני חותרת). לא יהיה מנוס מרכישת מעיל חדש, אולי לכבוד סיומו של החורף המתעתע הזה (כן, אבא חביב, זהו רמז דק מדוק שאתה מוזמן לרכוש לי את המעיל היפה כה שראיתי לפני שבועיים בחלון של מקס מרה בגן העיר).

עוד לפני שהגעתי לספריה, קבעתי בבוקרו של יום לקפה עם האינדיאני. חלוקת מטלות הוריות ושלל מנהלות שאנחנו מנסים לעמוד בהן בכבוד. בגחמה שמטרתה אינה ברורה לי עד הרגע הזה, סיפרתי לו דבר-מה אישי שאירע לא מכבר. הוא שמח בשמחתי בנימוס ולאחר מכן השתררה שתיקה מביכה בינינו. עוד משהו שצריך היה להאמר ולא. אתה לא חושב שגברים מתישים לפרקים אף יותר מנשים?

מילא, הגעתי לספריה לא לפני שנכנסתי לחנות הספרים השכונתית להחליף ספר מזעזע שקניתי ביום ששי (ושעלה לי בלא פחות מדוח חניה מיותר שלא הגיע לי כלל כי שמתי כסף במדחן והוא ירק אותו כלעומת שנבלע). אם תיתקל בו אל תקרא את 'טוני וסוזן' או 'סוזן וטוני' או איך שלא קראו לו. אפי הארוך תחוב כרגע בלא פחות מחמישה ספרים. לאחרונה אני נמשכת מאד אחר אגף השואה, אחרי שנים שלא הבטתי בכיוונו כלל. הנס פלאדה מחכה לי בעיניים מאשימות כמו גם האבודים של מנדלסון. אתחיל מהאבודים ואראה אם אני בנויה לקריאה דורשת מהסוג הזה כרגע. במקרה הגרוע ביותר, אחזור בזחילת שש אל עבר הרומנים הרומנטיים המודרניים שאני קוראת לפי הקילו. מגוחכת שכמותי.

תלמיד מתולתל, יפה תואר (במיוחד האף הסוסי רחב הנחיריים שבה את לבי), החזיר ספר ששאל ומיד ביקש אחד מוצלח כמוהו. האופנה כיום מצביעה על קריאת מוראקמי, סדרת סיפורי האוטורי וספרים העוסקים בבעלי-חיים. כמה לא נעים לי להודות בפניך, תלמידים יפים אכן מקבלים יחס מועדף, למרות שאם הם גסי רוח או סתם טפשים-מטופשים כלום לא יעזור. אם הם יפים, מיטיבי קרא ונעימי שיח אני חביבה כלפיהם מעט שבמעט יותר מן הדרוש. ואולי רק אני יודעת על אפליה זו על רקע מראה והם כלל לא מודעים לה כי אנשים יפים טיבם שהם רגילים לקבל יחס מועדף בשל מראם. אני יודעת זאת ממקור ראשון. כיוון שלא ראית אותי מעולם אינך יודע עד כמה אני מדייקת, הרי אני יכולה להראות כאותה מכשפה פרועת שיער ששומות הרבה פזורות על פניה ועדיין תחשוב שאני בריה מעודנת ארוכת ריסים שתלתלים זהובים ממסגרים את פני המדונה שלה.

השבתי ערמות ספרים למדפים. מחשבה ספרנית עברה בי – מן הידועות היא שספרניות משנעות קומפולסיביות הן. ספרנית טובה באמת (לא אני מן הסתם), אינה שוקטת עד שלא תחליף את מקומם של לפחות שלושה מדפים ביום. מדף המזרח-התיכון יעבור במקום מדף המוזיקה, מדף המוזיקה יעבור אל מדף האזרחות ומדף האזרחות יעבור חיש ויתפוס את מקומו של מדף המזרח-התיכון. כל זה רק כדי שבעוד שבוע תעמוד הספרנית ולא תבין מה מציק לעיניה  - אהה! היא תזקור את אצבעה המורה בתנועה מעשית - משוררי ימי הביניים קרובים מדי לאזרחות ולא למוזיקה! וכך מתנהלת עבודת הספרנית בכסאות מוזיקליים  שאין להם סוף בין המדפים. עבודה זאת כמובן אין בה כל טעם, אך היא מספקת לספרנית מראית עין של פעילות קדחתנית, ולבאי הספריה תחושה דינמית של עשיה עניינית. איפה הייתי? הו, כן, במחשבה הספרנית. למה שלא אחליף בין אגף האמנות לאגף ספרי הקריאה? מדפי ספרי הקריאה פוקעים  כגרגרי פופקורן בעוד שמדפי ספרי האמנות כה יפים הם מרחוק, אבל יעמדו כאן או שם היינו-הך להם. עכשיו עלי לאזור כוחות נפש לשינוע הזה ואולי צוד מספר תלמידים שיעמלו עמי. או אולי, נדמה לי שהמחשבה הזאת מצודדת אף יותר, אשכח מצרכי השינוע הספרניים התוקפניים לפחות עד לחופשת הפסח.

אני אוהבת להיות ספרנית, אל תבין לא נכון, הספרנות הולמת את אופיי הנרפה ואת מסגרת המשקפיים הנאה שלי, אך כבכל שנה שניה לעבודה כלשהי שבה עסקתי מימי, יצר הנדודים תוקף אותי ואני רוצה משהו אחר, מסעיר ומרגש, למרות שאני יודעת שסערה וריגוש מוערכים יתר על המידה. אשאר בספריה עוד תקופת מה שהרי הילדים חביבים עלי והטוב עולה בה על הרע. כמעשה מסעיר אסתפק בסידור גבות הפרא שלי כשתי קשתות תוהות או בהכנת עוגת בסקוויטים מגבינה לבנה וקרם ערמונים שכדאי לנצל לפני שתוקפם יפוג.

לאחרונה אין לי עניין בעוגות ובמתוקים (למרות אותה עוגת שמרים הטובה בעולם שפגשתי במקרה במגדניה נשכחת בשכונה מרוחקת). אתמול שלקתי אגד אספרגוס. חשבתי להכין רוטב וינגרטי-מעקצץ כלשהו, אך כשטעמתי את הגבעולים הפציחים עת יצאו מהסיר, החלטתי לבזוק עליהם מלח גס ותו לא. כל כך מעודנים ונפלאים הם היו. אפילו השתן הזרחני והמסריח שהטלתי אחר-כך לא הפיג את התלהבותי. אני מתעתדת לחזור על הסעודה גם היום (מחר לא, כי בוודאי לא ישארו אספרגוסים וממוני אינו מאפשר צרור שכזה בכל יום מימות השבוע).

ראשך בוודאי סחרחר עליך מרוב הבלים. סלח-לי על המלל הבלתי פוסק. אני תוהה מתי יתגלה כבר שאתה הוא הגבר שבו אני מאוהבת ושגם הוא, הפלא ופלא, מאוהב בי כבר שנים.

שלך, מלאה נוגדי חימצון וברזל,

ג'ודי אבוט