חיקוי לחיים

סוף השבוע שלנו היה שמשי ומקסים.

כשללו על הסקייטבורד, כל הגוף שלו משנה צורה, כאילו מוזרק לו בוסט של ביטחון. אני רואה את הנער הקולי להחריד שהוא יהיה פעם, שועט בירידות, גמיש ומהיר. ביחד עם ההיסטריה הקלה שתוקפת אותי למראהו, אני מתמלאת גם גאווה אמהית לא מוסתרת. הסקייטר לעתיד הזה הוא שלי! שלי!

שוטטות במוזיאון ושיחות מעניינות על אמנות ורגשות, מתי הם הפכו לכאלה גדולים ומבינים? אנשי רוח ושיח. זה נמשך אל צבעוניות הפופ-ארט, השני עוצר על-יד תמונה של פולוק (שאני ממש רוצה אצלי בבית), בוחן במבט מהורהר וזורק: 'זאת קומפוזיציה יפה'.

לאנצ' חמוד עם שניהם, נמנום משולש במיטה שלי.

הכל איזי ונעים ואף אחד מאיתנו לא חושב על שום דבר מטריד או לא נוח. אני מלאת סבלנות, מתמכרת לרוגע הקליל. ככה אני אוהבת, כשהשלישיה שלנו מוכיחה את עצמה בלי חוסרים בולטים. ככה אני אוהבת את עצמי הכי, כשההתנהלות שלי עושה טוב לכולנו, כמו שהתנהלות של אמא צריכה להיות בעיני – מכוונת ביד מרוחקת מהגב, משאירה מספיק מקום בשבילם אבל נמצאת כל הזמן בזוית העין.

הרכות שבחוץ סותרת את המועקה שבפנים. כל השבת אני נמצאת עם הלן בפריז. לא מסוגלת להנתק ממנה.

באפריל 42' היא מתחבטת בין שני בחורים. מתחייבת לאחד אבל יודעת שהיא לא אוהבת אותו.

ביוני, כשיוצא הצו שמורה לענוד טלאי צהוב, היא עונדת אותו בדווקאות וגאווה, לא בבושה! ואומרת שתסתכל לאנשים בעיניים. 'את עוד יותר חמודה ככה', אומר לה הפקיד בדואר כדי לנחם אותה. דוד אחד לוחץ את ידה ואומר לה 'צרפתי קתולי לוחץ את ידך, עוד ננקום!' להלן מתחשק לצחוק על הפומפוזיות.

היא ממשיכה לטייל עם חברים, לקטוף דומדמניות, לנגן בכינור, לעבוד בספריה ולקרא את אלדוס האקסלי ואת דוסטוייבסקי.

בתחילת יולי, אביה נעצר ונשלח לדראנסי, יש משהו כמעט שווה נפש בדרך הצרפתית, הרגשנית והמקבלת שבה הם מתייחסים למעצר הזה. למעצרים אחרים. בוודאי היה בלבול בינו ובין אחד הזרים. הוא מבקש שישלחו לו למחנה פירות מאוברז'נוויל ותכשיר נגד כינים (כמה נורא).

מסביב אנשים מפוטרים, מגורשים, מוצאים להורג. הזכויות שלהם נשללות. משפחות מופרדות. מתחילים להצטבר יתומים. מכסות. רכבות. הם כבר לא רק זרים.

הלן עוד נוסעת לכפר עם ז'אן אהובה, עוד קוטפת פרות ואופה עוגות. עדיין יש להם מבשלת. שום דבר לא בסדר והכל כן בסדר. המשפחה שלה גאה מדי, הם לא מוכנים לברוח.

בתמימות של בת 22 היא כותבת "בני האדם מתחפרים ברשעותם ובעיוורונם. לו ניתן היה לגרום לאנשים רעים להבין איזו רעה הם עושים, לו ניתן היה להעמיד מול עיניהם את החזון הישר והשלם שעליו צריכה להיות תהילתו של אדם!" (ע. 151).

באוקטובר כבר הכל ברור, אבל גם לא. שלילת הזכויות שלה, הטרגדיות שמתרחשות סביבה. אביה משוחרר מדראנסי - החברה שלו משלמת כופר עבור שחרורו. מנגד, האדישות של הצרפתים הלא יהודים מתחילה להוציא אותה מן הדעת. הלן מאשימה את עצמה בזה שהיא לא מספרת את כל האמת על המתרחש לידידיה. היא חוסכת מהם את הכאב ובאותה נשימה מתרעמת על האטימות. 'לא חסר לך לצאת בערבים?' שואל ידיד והיא מרגישה שהוא מדבר אליה מעולם אחר לגמרי.

אחר-כך ז'אן יוצא למלחמה. אחר-כך שנה שלמה היא לא כותבת.

באוקטובר 43', הלן יודעת שהדברים יגמרו רע, היא חוזרת לכתוב כדי לתעד, כדי שמה שהיא כותבת יגיע אל ז'אן. כדי שידעו. היא מטפלת ביתומים. בספריה היא עובדת ללא טלאי, יום אחד נכנס קצין גרמני ומפטפט איתה באנגלית על ספרות.

היא משוטטת בעיר שלה, נדהמת מהאנשים שלא מקימים קול צעקה ומשנים את הגזרות. ובכל זאת, הסתיו יפה כל כך, והעיר שלה אהובה כל כך; "בכיכר הקונקורד עברתי על פני גרמנים רבים כל כך! היו איתם נשים, ולמרות כל רצוני להיות נטולת פניות, למרות השאיפה שלי (שהיא אמיתית ועמוקה), שטף אותי גל – לא של שנאה, כי איני יודעת מהי שנאה, אלא של סלידה, שאט נפש, בוז. האנשים האלה, בלי להבין אפילו, נטלו את שמחת החיים מאירופה כולה." (ע. 180)

הלן לא רוצה לראות שהצרפתים משתפי פעולה באדישות ולפעמים בשמחה. היא נדהמת מהטמטום והאיוולת, אבל מעדיפה לראות את בני עמה כקלולסים טובי כוונות מול הרוע הגרמני. ואיך היא יכולה אחרת, הרי גם היא כזאת. וגם אחרת.

את היומן שלה, היא מסיימת ב'Horror! Horror! Horror!', תלמידת ספרות אנגלית או לא.

(יומן/ הלן בר, סדרה לספרות יפה. מודן 2010).

אני חושבת על הבגדים שלה, על הריצה לתופרת או לסנדלר, על הנסיעות לכפר. על המשפחה שממשיכה להעסיק טבחית, על הרביעיה שממשיכה להפגש ולנגן. על הספרים שמלווים את היומן שלה - כל הקיטס והטניסון שהיא קוראת ללא הרף. היומיום שממשיך בבורגנות עקשנית בתוך מציאות דפוקה. על האינטלקט הכלל לא נואש שלה, שברור מאליו כצורך קיומי בכל מציאות. אני חוזרת לחשוב על הילדים שלי. על האנשים הטובים שהם, שיגדלו להיות כי אין להם ברירה אחרת.

הלן בר נתפסה במרס 44' והועברה לאושוויץ, שם מתו הוריה. היא מתה מטיפוס בברגן-בלזן באפריל 45', ימים לפני שחרור המחנה.

נקודה אישית- סבא שלי מת מטיפוס בברגן-בלזן ביום שחרור המחנה.

ז'אן חזר מהמלחמה וקיבל את היומן שלה, שנכתב עבורו, מידי העוזרת של המשפחה. אחיה ואחיותיה שרדו.