חיקוי לחיים

לאחרונה יצא לי לדגום מספר פרקים ישנים של סקס והעיר.

תנו לי להתחיל שנית –

בלילות, כשאני לא נרדמת ויכולת הקריאה שלי מתערערת, אני דופקת פרקים של סקס והעיר ברצף שלא היה מבייש את מרתוני הסרטים הגדולים משנות התשעים.

לפני שהם הפכו לשני סרטים גרועים עד מאד, ולמען האמת, לפני שהורידו להם את התאומים, זאת היתה סדרה חמודה עד אופטימית. אחרכך קרי הפכה להיות מתחסדת ובתולית יותר משרלוט, והניים דרופינג המותגי הפך לעניין בסדרה במקום תסריט קוהרנטי.

עדיין, אם נדונתי להעביר נדודי שינה, מילא, שיהיו מול סקס והעיר.

הרומן שלי עם ניו-יורק היה קצר ומתסכל, מתישהו בתחילת שנות התשעים. הייתי לבד, עייפה ועצובה. לא היה לי שום מושג מה אני עושה שם והכוח שלי אזל לגמרי אחרי הטיול המוזר שעשיתי בארצות הברית. לילה אחד מצאתי את עצמי על המדרכה מחוץ לדלי שהיה פתוח סביב לשעון, עם שני בחורים שעבדו באיזשהו מועדון. בלילה אחר מצאתי את עצמי יושבת על מדרגות של בניין מייבבת כסתומה האבודה שהייתי. בחור אחד אסף אותי אליו הביתה. לרגע לא חשבתי שמשהו לא בסדר עם זה וכשראיתי את המצעים הילדותיים שהיו על המיטה שלו, הבנתי שצדקתי. ביום אחר הסתפרתי קצוץ ולא יפה סתם כך. לקח הרבה זמן וקשתות בשיער עד שהתספורת ההיא הגיעה לאורך סביר ובנות הפסיקו להתחיל אתי. האמת היא שרציתי תספורת כמו של הספרית הדקיקה שסיפרה אותי אבל התביישתי לבקש. נדמה לי שהתביישתי לנשום.

לא היה לי מושג אם נשאר לי כסף וכמה או איך מתנהלים איתו. רוב הזמן לא היה לי מושג איפה אני ולאן פני מועדות.  כל הזמן פגשתי אנשים נחמדים שהציעו לי סמים או סתם להראות לי את הצנרת שלהם. ברגע של תושיה לא צפויה, כירטסתי את עצמי וחזרתי לישראל. ששי בצהריים, סרפן קצרצר מודפס מרגניות, גרביונים אטומים וחולצה ארוכה. אותו מטוס סילון שליווה אותי בדרך לשם חצה את האוקיינוס באוזניות שלי גם בדרך חזרה. לא חזרתי מאז לניו-יורק, לא בגלל התמוטטות העצבים הקטנה ההיא, סתם לא יצא.

בניו-יורק, בעצם, בדרך לניו-יורק קראתי את 'פראני וזואי'. עוד הרבה לפני הטיול בארה"ב משפחת גלאס היתה חביבה עלי במיוחד. בצבא היה לי עותק של 'הרימו את קורת הגג נגרים', בתרגום הראשון. את יום נפלא לדגי הבננה למדתי בתיכון (למדתי אותו רע. עדיין מלמדים אותו נורא ואיום בבית הספר – הייתי שמחה ללמד אותו טוב). הניו-יורקית המעוטרת-מצועצעת של סלינג'ר. הילדים האבודים והמתוחכמים שלו, כל מה שנכון ועדיין שבור ומקולקל ולא יוכל להיות שלם אף פעם. הייתי מאוהבת ממש בפראני (כמו גם בפראני אחרת, ממשפחת ברי,  שקבעה את משכנה בסטנהופ הניו-יורקי [המלון שבו ערכה קרי בראדשו מפגשים עמוסי מין ורגשות אשם עם ביג], אבל זה לפוסט אחר). האינטלקטואליות של זואי, השיחה שלו עם אמא שלו. הצורך להתבגר מול אי הרצון לעשות זאת. האבל על מה שהיה – לא שהיה כל כך טוב, אבל היה מוכר וידוע, וסימור עוד היה בחיים. נדמה לי שאפילו היום אני ממש מרגישה את מה שהרגשתי אז.

לא מתחשק לי לקרא את התרגום החדש. גם כי נראה לי כמעט בלתי אפשרי לתרגם במרחק של זמן והוויה את סלינג'ר על שלל תחכומיו הקטנים, וגם כי הזיכרון שלי תחום שם, בניו-יורק, והוא חי מאד, ברמת הקוקטיילים והכריכים, שיחות הטלפון והחדרים.

במקום 'פראני וזואי', ובעצם מה הקשר בכלל מלבד זירת ההתרחשות, קראתי את 'חציית קיץ' של קפוטה. יש לי רומן של שנאה עם טרומן קפוטה. עם השיער הבלונדיני הדליל, עם המבט החיוור והיהיר. לאלף ואחד עזאזלים, עם הכתיבה היהירה. לכאורה סלינג'ר והוא, שניהם עוסקים בעיטורים מתפוצצים מתחכום עצמי בכתיבה השנונה שמיירטת חיצים כל פסקה שניה. אבל סלינג'ר חס על דמויותיו. הוא שומר עליהן ודואג להן גם כשהוא שובר אותן לחתיכות. קפוטה כל כך נהנה לשמוע את צליל קולו המאנפף בכתובים עד שלא נותר שם מקום לאף אחד כולל הדמויות, מלבדו. הוא כל כך אופנתי עד שקשה לשלוף ממנו ולו רגע כן אחד. 'חציית קיץ' הוא מין קלילון התבגרות של גריידי הנואשת והלא, שמתאהבת בפעם הראשונה על-אמת. הקיץ המהביל בעיר ממסגר את הכל בזיעה. ועדיין, אין שם כלום. זה רומן של תקופה שלו לא היה מפורסם עכשיו, עדיף היה לו להשאר בקונטקסט שבו נכתב ולא היום. זה לא שסלינג'ר רלוונטי היום, הוא תקופתי בדיוק כמו קפוטה, אבל החומרים שלו נצחיים. תמיד יהיו בחורים אופנתיים ואבודים (ג'יי מקינרני מהנהן בסתר), תמיד תהיינה בחורות מתוחכמות ונואשות (הנה קרי בראדשו צצה שוב), תמיד יהיו הולדן קולפילדים נזקקים.

גריידי, (כמו ססיל של סגאן - שהיא הכי צרפתיה ולא קשורה, אבל היא הטיפוס עם קצת יותר שכל), משחקת תפקיד בהתבגרות. היא עושה את כל התנועות הנכונות לפי הספר בלי לחוות מבפנים. אם כן או אם לא, הכל נתקל בפרצוף הקטן והמתוק סטייל אודרי הפבורן. הפי-הפי ואם לא, אז לא. אני אעדיף לנצח את הפראני - הגלאסיות והבֶּרִיות של העולם או את הקרי בראדשו בגרסת העונות הראשונות, אלה שיודעות שהבחוץ חשוב ומתעקשות עליו ללא הפסק, אבל לא נותנות לפסאדה להשתלט להן על האופי כמו ההולי גולייטליות והגרייד'יות.