חיקוי לחיים

אני אוהבת מדבר, את המונוטוניות הלא מונוטונית שלו, את השקט, את השוני בין מדבריות. אני אוהבת נורא שמיים של מדבר. עד היום, השמיים של הערבה הם היפים ביותר בעיני על גווני הגוונים שלהם, על העומק של הכחול וההרים באופק.

זכרון מדבר #1

טיול תנועה למדבר יהודה בחנוכה. הופ ואני הולכות עם בנים גבוהים מעיר אחרת, הם כולם כרוכים אחריה כמו כלבלבים. יכול להיות שגם אחרי אבל אני לא מבחינה כי אני עסוקה בלהיות מאוהבת בחבר שלי שגדול בשנה. בערב הוא מפתיע ומגיע לבקר אותי ואני מתעצבנת נורא – איך הוא פולש וגוזל אותי מהחברים שלי כדי למשמש לי קצת ציצים ולתפוס בעלות. בדרך חזרה הודיעו שיש מהומות ולא כדאי לנסוע דרך יריחו, האינתיפדה הראשונה התחילה.

זכרון מדבר #2

אנחנו עושים סנפלינג בהרי אילת. ההרגשה של להיות תלויה בין שמיים לארץ ולשלוט בגורלי משכרת אותי. אני לא שמחה. למען האמת, זאת הפעם הראשונה מאז שהשל"ת התחיל שאני יודעת שמקומי הוא לא כאן ושאף-פעם לא היה. הבדיחות והירידות ההדדיות לא מצחיקות אותי יותר, הנבזות המרושעת מבצבצת כל הזמן ולי אין חשק לקחת בה חלק. אני בקושי מדברת. בכל פעם שאני לא מסתכלת הפרא נועץ בי את העיניים הכי כחולות בעולם, וכשאני מפנה מבט אליו הוא מרשה לעצמו עוד אלפית שניה אל תוך העיניים שלי ומסובב אותן כאילו שאני לא שם, גם הוא לא מדבר הרבה ולא צוחק עם כולם. אני מתעלמת בפרצוף של 'לא 'כפת', אבל אני שבורת לב. לאף אחד זה לא משנה כמובן, כי הם חושבים שממילא הכל היה מן משחק, אני לא נותנת להם או לו לחשוב אחרת.

זכרון מדבר #3

טיול לכסוי, לדיונות. שלוש בנות-גע בשל"ת ושני בני-קיבוץ, משוחררים טריים, בג'יפ. הימים חמימים, אחר-צהריימים של שמש מרס נעימה. לכמה שעות אנחנו חוזרים להיות ילדים צוחקים מתנועת-הנוער בגופיות עבודה ומשקפי ריי-באן. מחפשים עקבות של בעלי-חיים בחול, מתגלגלים למטה ומטפסים שוב למעלה ושוב, כולנו חברים סופר-דופר. זה שנראה כמו דוד-ירח-בשמיים-לא-עצם-את-העיניים, מצלם אותנו משתזפות. הוא מקניט אותי על הגודל של התחת, אני אותו בחזרה על הגודל של האף. הזרועות שלנו חמות מהשמש, צמודות זו לזו והוא לא מזיז את שלו, גם אני לא את שלי. בערב, אחרי מקלחת ובגדים אחרים הוא דופק אצלנו בדלת, שואל אם מתחשק לי טיול לילה מדברי. הרחק מעבר למטעי המנגו אנחנו מפחידים שועל.

זכרון מדבר #4

סוף אוקטובר אבל חם מאד. אני מחכה בצומת אחד לבושה בגופיית ספגטי כחולה וג'ינס. זה ששמו הוא כשמו של בני, עדיין בצבא, הוא אוסף אותי ואנחנו נוסעים לנגב. אין לי מושג לאן. אין לנו אוכל, יש לנו מים ויש לנו אחד את השני. הוא רזה נורא וחלק וענק וברור לשנינו שזה לא עובד אבל אני זוכרת איך זה להיות מאוהבת בו ולא להענות, אז אני נענית. הוא מאוהב בי עד מעל לראש, נראה שהוא תכנן לפרטי פרטים איך הכל יקרה ומי יגיד מה ומתי. לי יש קראש על מישהו אחר, שלו הייתי פוגשת אותו היום ברחוב לא הייתי מזהה אותו כלל. בבוקר מתחיל לרדת עלינו גשם, טיפות מדבריות גדולות. שנינו קופאים מקור. אנחנו נוסעים לבית הורי ומתכרבלים במיטת הילדות שלי, זה יום שבת בצהריים ושנינו תחת שמיכה שותים תה ורואים 'חשיפה לצפון'. לא בא לי שהוא ישאר.