חיקוי לחיים

שיחה:

א: את הולכת לפגוש את וולבק?

א"ק: עם המכנסיים עד החזה השדוף והריח של הסיגריות עד כאן? לא תודה. הסליזינס שלו לא עושה לי את זה.

א: איך את אומרת את זה? הוא האינטלקטואל של זמננו. כל כך מרתק וחכם ועם ראיה חריפה על המציאות ועל העתיד.

א"ק: כן, כל זה לא הופך אותו לנסבל בעיני.

א (בוחן אותי במבט של 'אני לא בטוח עם מי אני מתעסק כאן'): אז במה את מתמחה?

אתמול (בעצם, כבר שלשום), היה לי יום הולדת. כתבתי לי שאלון כמו בשנה שעברה אבל עם שאלות אחרות, קצת בוגרות יותר, עם ראיה מרחבית-עתידית שכזאת. אחת השאלות ששאלתי את עצמי היתה – במה את טובה?

אני שמחה שלא פרסמתי אתמול פוסט, גם כי העייפות מקהה את חושי החרפרפים ואני לא משעשעת כהוא זה, מה שהופך אותי למשמימה בעיני. וגם כי עכשיו יש לי שתי שאלות – במה אני טובה ובמה אני מתמחה.

אני טובה ב-

קילוף פומלות ופילוחן, בגרגור רימונים ובגלעון דובדבנים בלי להשפריץ ולהכתים.

אני טובה עם ילדים בכל מיני גילאים. הכי אני טובה בלהיות אמא של הילדים שלי. אני מתה על גברים רכים בשנים, אני ממש טובה איתם. אני טובה בבגדים ובמנעלים – טובה לטנטית כי אני לא בתקופה מתלבשת או ננעלת במיוחד. אני טובה באיזון, של אנשים אחרים בעיקר. באיזון שלי קצת קשה לי.

מעבר לכל אלה, אני חושבת שאני פשוט טובה. כל מה שפעם לא רציתי להיות והעיניים הביקורתיות שבהן הסתכלתי על כל אחד ועל כל דבר, מהגיל התבוני שבו אני נמצאת העיניים שמתבוננות בעולם הן נדיבות ומחמיאות.

אני מתמחה ב-

לדעת מה היה המשפט שממנו סופר או עושה סרט התחיל. המחשבה שלי היא שלכל אחד שיוצר יש רשימה של משפטים מופלאים ממש שהוא חייב להשתמש בהם בדרך כלשהי. אצל מי שעושה סרטים זה יהיה אימג' מסוים. כשאני רואה סרט או קוראת ספר ולא משנה איזה, תמיד יהיה משפט אחד או סצנה אחת – אף פעם לא מרכזית לא כזאת שתרכז את התמה של הסרט או הספר – שאני אגיד לעצמי, 'מכאן הכל התחיל.' אני מתמחה בלאסוף לי את המקטעים המושלמים בעיני היוצר האלה, כי כל אחד רוצה להיות נאהב ושיראו את נפשו הרגישה והמיוחדת מתחת לפאסון. אני מתמחה בלראות.