חיקוי לחיים

אף פעם לא הייתי מאלה שאוכלות מה שנופל להן לידיים כשהן רעבות בלי שמשנה ה'למה' של האוכל. אצלי אוכל מתקשר למצבים פיזיים, למקומות, לאנשים.

כבר סיפרתי פעם על איך לא אכלתי סלט או ירקות כמעט שנה, למרות שזה אחד האוכלים שאני הכי אוהבת. סיפרתי גם לא פעם על איבוד היכולת לאפות כמו שצריך, למרות שלפעמים מדגדג לי ואני מנסה את כוחי, אני לא אוהבת את התוצאה. יש הבדל גדול בין לאפות 'לפי הספר' ללאפות עם מעוף שטועמים אותו בכל ביס. המעוף שלי, הידיים שיודעות לבד, היכולת המופלאה שהיתה לי פעם להכניס שאר-רוח לאפיה ולו הרגילה והסתמית ביותר, נעלמה. לו הייתי עדיין עוסקת לפרנסתי באפיה, הייתי תובעת את האינדיאני על אבדן כושר עבודה. בגלל שאני לא, אני עושה מדי פעם ניסיון מהוסס ומפוספס ומוצאת את עצמי בסוף קונה עוגיות שיש לי עליהן ביקורת מכאן ועד הודעה חדשה. אני עדיין מקווה ששאר הרוח האפייתי יחזור אלי. יש לידיים שלי געגועים פיזיים. ויש לי גם תאוריה, אבל היא קשורה לאהבה פיזית ולשמחת התפנוקים שבאוכל שאין לי לאן להוליך אותה כיום.

חוק מספר 1. בגישת האי-עצלות שלי השנה הוא חוק הסלט. לפחות פעם ביום סלט טרי. קצוץ דק עם המון ירוקים וטחינה או ירוק וגדול עם כל מרכיב מפתיע ווינגרט נחמד. סלט טרי בשבילי היא השקעה עצמית מהסוג הכי מפנק. למה דווקא הוא - אין לי מושג, להכין סלט זאת לא יותר עבודה ממוקפץ טעים (סטיית הנודלס הבלתי נגמרת שלי), או מניוקי, ובכל זאת, אצלי הוא מתקשר למשהו בליגה אחרת לגמרי.

כשאני מכינה סלט פשוט וטרי אבל נפלא ממש – חסות, קולורבי, מלפפון, אלפלפה, קצת אספרגוס חלוט ואגוזים – אני מתגעגעת כל-כולי לעכברות – עכברת העיר שעזבה כבר לפני שנים לערים גדולות ובוהקות יותר ועכברת הכפר שעזבה לטובת החיים בשלווה צפונית. אני יודעת ששתיהן היו מריעות לסלט כזה, עם איזו גבינת עזים ולחם נחמד בצד. אינספור ארוחות כאלה אכלנו יחד בכל מיני זמנים ואיכשהו תמיד זה הפך לתרכיז הפינוק האולטימטיבי לשלושתנו. לא שאנחנו לא אוהבות לאכול עוד דברים, אבל הסלט. נו, הסלט.

אנחנו כמעט ולא מתראות יותר. כאילו שאנחנו חיות בחלקים אחרים של הכדור ולא במקומות שמרוחקים גג שעתיים וחצי זה מזה. אני יודעת שהן לא יודעות כלום יותר. אני יודעת שגם אני עליהן כבר לא. אנחנו יודעות הכל כמובן, אנחנו זוכרות ומנחשות ויודעות לשמוע בטלפון רבע טון וכבר לדעת מה עם ההיא. אבל ה'אני צריכה כאן ועכשיו' שלא מתקיים יותר, והקפה הזריז לשעה ויאללה לעבודה שאין על מה לדבר בכלל. בעצם התמיכה הרגשית שיש ביומיום - לא במחוות גדולות או בתשורות של מי שמרחוק באה, אלא הצורך בחברה שמסתכלת עליך ויודעת הכל וגם את - מאיזה מבט, מאיזו אמירה סתמית.

לפעמים אני נורא צריכה וכבר לא יודעת מה לבקש, גם יודעת שזה ממש מגוחך ושכל אחת נותנת מה שהיא יכולה ברגע נתון, הרי גם אני ככה וברוב הפעמים פחות מדי. והחיים וכל זה, אז אני לועסת חסה ומתגעגעת.