חיקוי לחיים

אל הספריה נכנסה ציפור, לפחות לא יונה, סתם דרור.

כל הילדים מקטן עד גדול רודפים אחריו כמו בסרט של קוסטריצה, רק המוזיקה חסרה, הו, הנה גם היא התחילה כשג'ז עסיסי בוקע מחדר מוזיקה וכשבסדנה על-יד הבנים שומעים ווייט-סטרייפס. 

הציפור המסכן מבועת. גם אני אבל בלב, כי לא נעים לי בקול רם (שרק לא יחרבן עכשיו, בבקשה, שרק לא יחרבן).

מגיע אב הבית מסתכל עלי ועל הדרור במבט משועמם שאני אף פעם לא יודעת לפרש, האם זאת העייפות שלו מהחיים או מן תעוב סמוי כלפי חוסר האונים שלי. נדמה לי שהוא קוסם כי בשניה שהוא נכנס לספריה הדרור פונה אל החלון ועף החוצה מעצמו, אפילו בלי הכוונה.

לפעמים אני חייבת לפתוח חלונות מריח של זיעת צעירים לא מודעים. יותר מדי גופיות, פחות מדי דאודורנט. חבל שאי אפשר להתנות את הכניסה לספריה בריח טרי. כולם מתפשטים וחשופים ואני מרגישה מהוגנת כל-כך בבגדים העטופים שלי. לא בא לי הקיץ להשתמש בבושם, בא לי שהכל יהיה נקי וחסר ריח, חולף, לא קיים. הריח של הפריחה מספיק. בבקרים, על-יד הגן של רו אנחנו עוצרים ומרחרחים את האויר ביחד בחמדת ורודים ולבנים וצהובים. ("אמא, גם אני לא אוהב ללבוש קצר אף פעם." עוד רגישות תחושתית לאוסף).

על-יד השירותים, פצפונת וקטנטון מתנשקים. הם רק בט', אני חושבת בפוריטניות ואחר-כך מתפלאת על עצמי שזה בכלל מזיז לי. על כל ספסל ותחת כל עץ רענן, נדמה שזוגות בולעים אחד לשני את הפרצוף. שני בנים יורדים במדרגות מחזיקים ידיים. כולם צריכים לגעת כל הזמן, אני זוכרת היטב את ההורמונים האלה והלבבות בעיניים, כל כך תמים ולגמרי לא. נהדר, כמו שהתבגרות צריכה להיות.

[כשהלכנו לאסוף את ללו מילדה אחת מהכיתה, הפתענו אותם בשביל על-יד גן השעשועים אוחזים ידיים, רזולינו החום שלי וג'ינג'ית מתוקה שגבוהה ממנו כמעט בראש כדרכן של בנות בגיל הזה, בשניה שהוא קלט אותי מרחוק הוא עזב והתרחק. מתוק דובדבנים].

הלילות עוד קרירים והגב שלי נתפס תדיר.

אחרי שאני מעבירה את רו למיטה שלו אני אוהבת לשכב על-ידו עוד כמה רגעים וללחוש לו חלומות טובים באוזן. אחר-כך לכסות את ללו שהכרית שלו מוקפת בכל מה שחשוב – שלושה ספרים לפחות, MP, בובת קוף (קופו), שתי כריות נוספות ופוף שהוא מתעקש לא להוריד מהמיטה, הקופה שלו שמלאה בשקלים ובמטבעות של ארצות אחרות, קלפים, בובות סטאר-וורס ולפחות רכב חלל אחד מלגו, צ'ופ-סטיקס והמון סימניות (יעודיות ומשודרגות אבל גם כרטיסי חניה שסופחו, כרטיסי ביקור של מסעדות, טישו לא משומש וקלף אבוד של ג'וקר). "איך אתה יכול לישון ככה?" אני שואלת ערב אחר ערב, "ככה אני אוהב" הוא אומר והוא יודע.

אחר-כך אני מתהפכת במיטה, מהחלון הלא מוולן לעולם שלי, יש פיסת גג, צמרת עץ ולפעמים 'חתכת ירח, אם הוא נמוך מספיק. לפעמים השכנים רבים בקולי קולות, לפעמים מזדיינים בקולי קולות. יש עכשיו תינוקת טריה בבניין שבוכה בלילות בקול של כאלה שנולדו לא מזמן. החתולים של השכנים ממול מייללים ומייללים. אני לא קוראת החודש כמעט כלום, גם לא כותבת, אין לי מה. אני חושבת וחושבת וחושבת עד שהראש שלי מסתובב.

באביב אני מצטערת שאין לי מרפסת.