חיקוי לחיים

בשבת מצאתי את עצמי בוהה ב'כשהארי פגש את סאלי'.

אם הייתי כותבת דוקטורט בקולנוע, הייתי כותבת אותו על איך הקומדיה הקטנה והמבריקה הזאת מ89' שינתה את פני הקומדיות שנעשו אחריה ובעצם היתה סמן של התקופה שתבוא אחר-כך. איך אין כמעט קומדיה רומנטית מאז שלא לקחה ממנה משהו. כדרכם של סמנים, אפשר להסתכל עליה ממרחקי הזמן והחדשנות הקולנועית, בתור מישמש  של סצנות צפויות ונדושות להחריד. אבל התסריט המדויק והמקסים של נורה אפרון עובד גם יותר מעשרים שנה אחרי שנכתב. והוא מרגש ומצחיק בדיוק כמו אז.

אני יודעת את הארי וסאלי בעל-פה, כולל הבעות הפנים המתוקות ותנועות הגוף הגמלוניות של סאלי, כולל תפקידי המשנה (פרינסס ליאה בתור סייד-קיק!). כולל הבגדים החומים באריגים הלא סבירים, הנוראים ממש שמשום מה לבשו בואכה שנות התשעים בניו-יורק. אין שום סקס אפיל בניו-יורק של הארי וסאלי או בהם עצמם. בילי קריסטל הוא אחד הגיבורים הכי חסרי קסם, בלי הגובה או החדות של כוכבי הקומדיות ההוליוודיות הישנות, ובכל זאת, יש משהו כובש באנטי-גיבוריות שלו. מה שבאמת מדהים הוא לאיזה מימדים מיתולוגיים העיר הזאת הגיעה בעשור שחלף מאז 11/9, בסרטים שהפכו אותה לגיבורה הראשית שלפחות שני-שליש מהם לא ראויים כלל. בהארי וסאלי היא היתה חלק חשוב מהסרט, אבל רק הזירה שבה הוא מתרחש, לא תרוץ להסרטת סרט שלם.

כיום נהוג לחשוב בהוליווד שהחיוך הנהדר של קתרין הייגל והעיניים רבות ההבעה של ג'רארד באטלר יעשו את העבודה גם בלי שום דיאלוג ראוי (ג'רארד באטלר יעשה את העבודה בכל מקרה), אבל האמת היא שקומדיה רומנטית חדשה, ממש טובה, לא ראיתי כבר שנים.

אני נאלצת לחזור אל החביבות עלי – בריג'יט ג'ונס הראשון, never bee kissed , about a boy וקדחת המגרש הנצחיות של ניק הורנבי.

וכמובן הישנות האהובות עד בלי די – bringing up baby, some like it hot, his girl Friday, זה קרה לילה אחד – כאלה מין שלא מפסיקות ללבב עשרות שנים אחרי שנוצרו ולא רק בגלל הקסם ההורס של קרי גרנט או של טוני קרטיס, אלא כי הדיאלוגים לא מפסיקים לעבוד. כי מה שהיה מוצלח אז מוצלח גם היום; ברובד הבסיסי של סרט מהנה, ברבדים החתרניים שהוכנסו מאחורי הגב של האולפנים והצנזורה, שנראים לנו הצופים היום, שקופים וברורים מאליהם, וכי התסריטים פשוט טובים והמשחק פשוט משובח, בלי צורך להתחבא מאחורי הגב של עיר או של יותר מידי סלפסטיק וולגרי. 

בדיוק אחרי שסאלי אומרת להארי בסוף הסרט, על הגג - You see? That is just like you, Harry. You say things like that, and you make it impossible for me to hate you, and I hate you harry, I hate you.  וזה משפט אהבה כל כך מקסים, ואז הם מתנשקים ומתחתנים וכל הרוטב בצד.

איך שהסרט נגמר פתחתי את heartburn הנהדר של נורה אפרון וקראתי אותו כל אחרי הצהריים בואכה הערב במרירות מתוקה או אולי במתיקות מרירה, אחד מאלה.