חיקוי לחיים

בתחילת החודש הייתי בסחרחרת של בריאות ומותשות. למרות שחשבתי שלא קראתי כלום, מסתבר שעברו לי במערכת כמה ספרים זניחים במהירות שיא –
 
המנגינה האחרונה/ ניקולס ספרקס
סרט הולמרק בן שעה וחצי, זה גם הזמן שלוקח לקרא אותו.
 
מכאן אני ממשיך/ ג'ונתן טרופר
פרק של אחים ואחיות, זה גם הזמן שלוקח לקרא אותו.
 
נשיקה של טבחית/ מיכל שטיינר
ההוכחה הנחרצת שלא כל אחת שכותבת בלוג צריכה גם לפרסם ספר (למרות שהבלוג שלה דווקא מוצלח).
 
מתכונים מכושפים/ שרה אדיסון אלן
קסם מעשי לעניים.
 
אלף שנים לחכות/ מיה טבת דיין
התחלות של משפטים רנדומליים מתוך הספר –
ולרגע ביקשה
ואחר כך תהתה
ואז אמרה לו בקול
ואחרי
ונורי אמר
וכנרת שאלה
ונורי אמר
ושוב ביקשו ידיה
וכנרת חשבה לעצמה
ונורי אמר
ואחר כך קטף
ולאחר מכן לקח
וכשהתבוננה
ולרגע ביקשה
ובערב שאל
וכששבה למיטה
ולאחר שנרדם
 
ומילא אם אלה היו רק התחלות של משפטים.
שכחתי להזכיר את – וכנרת, ונורי, ונעמה, וכרמל, ואמא, ואמנון, ויובל, ולילך, ובבקה, וסבא יענקול ויואלה, ובארי, ויעל, וההוא מועד הבית, והאישה חסרת השן וסוניטה, ודוד הירש, ושלומציון, וזוהר וערבה, ונורא חשוב להזכיר את כולם כל הזמן ושוב ושוב ושוב.

וכנרת עצמה - ילדה, קסם, בת, נסיכה, יפה, לכל אחד יש שם מיוחד בשבילה אולי כי היא עצמה כל כך מיוחדת. אבוי!

אה, כן, זה סיפור אהבה שאין לה סוף, בין שני אנשים שלא משנה לכמה זמן ומקומות הם נפרדים, משהו מושך אותם אחד אל השני בחזרה. לא נעים לי להודות, אבל אני לא מצאתי את האהבה שיותר חזקה מכל דבר. הנורי הזה שכנרת לא יכולה בלעדיו - אין בו כלום, לגמרי כלום. ואולי האהבות של כולנו נראות למסתכל מבחוץ כלא מעניינות.
כמו שאנה אומרת, רוחה של צרויה שלו מרחפת מעל יותר מדי רומנים ישראלים עם הבהילות הדחופה של אופיה הסוער של הגיבורה. למען האמת, הגיבורה לא נשמעת כל כך בהולה וסוערת.
 
עייפתי כל כך
 
זה היה חודש מאכזב קריאתית.
 
אחרכך קראתי את heartburn של נורה אפרון בפעם האנ'לא יודעת כמה, זה ספר ניחומים שכל עמוד שלא אפתח בו יהיה כמו חבר ותיק שמנופף לי מהשולחן הקבוע בשכונתי לבוא ולהצטרף אליו. 
 
גם דבר טוב
בסוף הגעתי אל גן העדן של המינגווי והגעתי הביתה.
בגיל 18 קראתי את איים בזרם והתאהבתי.
מצד אחד הכל אצל המינגווי ברור ומוחלט ומצד שני, הרווח בין השורות גדול יותר ממה שכתוב בתוכן.
מצד אחד, הוא הכי גבר שתאורי הציד והמלחמות שלו פעורי פצעים ודם (למרות שבפועל הוא לא נכנס לשם כמעט, אלה הקוראים שמבינים מתוך מה שהוא כותב את מה שהוא לא אומר במילים). מצד שני, הגברים שלו, תמיד יש בהם צד פגיע. אולי כי הם ענייניים ולא עושים דברים מתוך צורך לשחק משחק או לפגוע במישהו אחר. הם פשוט הם על הטוב והרע.
במידה רבה המינגווי  כתב על אותו גיבור (על עצמו? על הפאסדה של עצמו?), בזמנים שונים, במקומות שונים, בתפאורה אנושית שונה.
שמחתי נורא לגלות שהוא עדיין נפלא כמו שהוא היה בגיל 18 ובגיל 30. שמחתי נורא שהוא לא סופר שמתבגרים ממנו, כי הקסם שהכתיבה שלו מהלכת בכל משפט, שריר וקיים. כבר לקראת אמצע הספר התחלתי להצטער שהוא יגמר עוד מעט. נזכרתי שככה בדיוק הרגשתי בפעם הראשונה שקראתי את איים בזרם בקיבוץ, אי אז.
התזכורת הכי חשובה לעצמי, אפופת אדי מרטיני ושפע יין, דגים צלויים או כבושים, בריושים ביצים ובייקון ולבושת חולצת דייגים מפוספסת מהוהה, מכנסיי חאקי קצרים ואספדריל ומסופרת כל כך קצר ואופנתי שזה כואב בעיניים -  שיש איכויות שונות לספרות ועם תאוות הקריאה והריגושים הזולים, אין כמו לחזור ולקרא את מי  שטעם המילים שלו נשאר זמן רב אחרי שהספר נסגר ושאני יודעת שלא יאכזב אותי לעולם.