חיקוי לחיים

א. מהחנות לחם אומר לי "אנחנו אכלנו תותים מהעץ ואת הגולגולים האדומים המגעילים מהשיחים ושתינו מים מהברז, ועובדה, שרדנו."

אנחנו צוחקים ביחד על הירקניה ליד שמוכרים תותי עץ מופקעים באריזות שקופות לתושבים החדשים, כשבכל פינת רחוב אפשר להתחרות בעורבנים הסוטים ובשחרורים מחסלי התותים תחת עצים מתפקעים.

אני לוקחת לחמניות יפות ולחם דגנים מלא. אוספת שני קאפקייקים מיניאטוריים לרו ובורקס גבינה חצי עיגול. אחר-כך אני נוסעת לגן שלו לאסוף אותו. היום מתחילים מפגשי הכנה לקראת כיתה א'.

השכונה שלי לא משתנה לעולם. היא משתנה ועוד איך כי אני המיעוט בה במקום שפעם כולם היו כמוני, אבל היא לא משתנה באמת. הופכת ליותר דוסית, לפחות דוברת עברית, להרבה-הרבה יותר יקרה (שאתאר את הקנאה שחשתי כשהלכנו לאסוף את ללו מחבר באחד הימים למראה הדירה המדהימה של הוריו? מאלה שהיו פעם בתים מטים לנפול והיום הן דירות משופצות ומעוצבות האוחזות בגג ובחלונות לצמרות האורנים. – אלה מקרוב באו, אני חושבת בצרות-עין על המשפחה שעלתה רק לפני שנתיים ולהם יש משהו שלי כנראה לא יהיה אף פעם. לפחות הטעם העיצובי שלהם לוקה, אני מציינת ביני לביני ומבטלת את הקנאה). בסופו של דבר, אפשר לפגוש את אותם הפרצופים לנצח בשכונתי. כאלה שגדלו אתי ועכשיו הילדים שלהם הולכים לאותו בית ספר שאליו הלכנו גם אני וגם הוריהם.

במפגשי ההכנה המון הורים מרוגשים שזה הילד הראשון שלהם כאן, יש גם פרצופים מוכרים שזה לא, והם מתייחסים לעניין בקלות הראויה. אמא אחת אומרת לי בצחוק "אז בכל זאת יש כמה חילונים באזור," אבל יש על פניה הקלה מסוימת. העיניים שלי נתקעות באבא מזן אינדיאני שיושב ממול. פאות לחיים, הגובה המתאים, הזוויתיות, אני מסובבת את הראש לכיוון אחר. 

רו יוצא בוכה אחרי עשר דקות, "אני לא מוצא את הקלמר," אני נכנסת איתו בחזרה ומוצאת את הקלמר ומרגיעה. אני מקבלת אישור מיוחד להשאר איתו במפגש (זכות של אמא לבכור האהוד, אהוב המורות? תמהני).

תמיד יש ילד אחד שיודע יותר מכולם וצועק את התשובות עוד לפני שנשאלו (ההורים שלהם חושבים שהם כלכך חכמים), תמיד יש ילדה שיש לה שם נוראי וכל כך מיוחד שהוא ממש צועק ליד כל התמר והנעמה הרגילות, תמיד יש ילד עם פרצוף זקן שעושה לי לרחם עליו. רובם ילדים כל כך מתוקים שאני כבר בוחרת בסתר לבי את החברים העתידיים של רו.

אחרי המפגש אנחנו אוספים את ללו, הוא אדום ונלהב ממשחק כדורגל. לבוש גופיה משוחררת על הזרועות הארוכות-דקיקות שלו. עוד אינדיאני לעתיד. אני קופצת שנתיים קדימה מנסה לראות את רו של סוף כיתה ב', בלי עקבות בכי ובלי התרגשות, בועט בכדור וצועק לחבר איזה משפט סתמי שמצחיק את שניהם ואני לא מסוגלת. גם את ללו הרי לא הייתי מסוגלת ובכל זאת החששות האמהיים שלי אחרים בילד הזה.

בדרך המוכרת הביתה, כל הבתים חדשים ומשופצים אבל הברושים מאובקים כמו בשנות השמונים. החום הירושלמי בהיר ולמרות שלא כל כך חם היום לפעמים נדמה שאי אפשר לנשום בתוכו, אולי אלה השמיים תכלת-מולבנת שבשום מקום בעולם אין להם צבע כמו כאן.

קרטיבים אדומים או צהובים, אמא וילד וילד כל אחד עם התיק שלו והקרטיב שלו.

משהו ישתנה פעם?

גם ביוני בשנה הבאה נלך לאורך הרחוב הרחב והמאובק שלנו, נברך לשלום את חתול הבית (שאיבד בחורף האחרון את הפסנתרנית שהאכילה אותו ועזבה את הבניין וגם עין, ונראה קצת פחות שוויצר מפעם), ונעלה לקומה השלישית, הביתה.

המחשבה הזאת יכולה להיות מדכדכת במיוחד אבל היא לא. זאת הילדות של הבנים שלי והיא מוכרת לי, כמעט ידועה, זה לא רע בינתיים. שכונה בכל מקום ובכל זמן היא מן סיפור שחוזר על עצמו, ואם היו גדלים בעיר אחרת ובתפאורה אחרת לא היה שום דבר שונה. לפחות פה, בין אם אני אוהבת את זה ובין אם לא, זה גם הבית שלי.