קטינא צעירה ממני בעשור, היא עקרבית, אני דגים, מהמזלות שמתים אחד על השני ומתישים אחד את השני באותה עצמה. היא סוג של בולדוזר קטון ואמיץ שכותב ונלחם באותו להט ומצד שני גם רובץ לו זנית באושר מוחלט.
מה שתמיד הלהיב אותי בקטינא הוא הטבעיות שבה החיים שלה זורמים, יש אנשים שהם פריוויליג'ד, לוקים במין שיוט קיומי שכנראה אנשים מהדור שלי, השחור של שנות השמונים, קצת כבדים בשבילו. אצלה מאידך נדמה שהכל אמיץ וכמעט קל מרוב שפתור מראש - התחומים שבהם היא מתעסקת, המיניות שלה, הללכת עד הסוף עם מה שהיא עושה באותה תקופה. אני אוהבת את זה נורא, כל כך מלהיב להיות בחברת אנשים פתורים, לא ממקום שטחי, ממקום בטוח, גם כשהיא לא וזה ברור שהרבה פעמים לא.
עכשיו היא הוציאה ספר. קראתי אותו אתמול אל תוך הלילה, שאבתי.
בשביל רומן צנוע יש בו הכל – אוטו וביוגרפיה דמיונית וגם לא, סיפור אהבה, סיפור מסע, סיפור פרידה, סיפור של משאלות לב מהסוג שצריכות להאמר בקול כי אחרת אפשר להחנק איתן לנצח גם ממרחק של שנים, שמטשטשות כאבים אבל לא באמת. ועדיין הוא לא עמוס מדי והיגיעה היחידה בו היא כשהגיבורה יגעה מהמסע שלה, יגיעה שעוברת בכנות שוברת לב.
ירדן וללי יוצאות למסע אירופאי לא מאורגן בבריחה מהסרטן של ללי. על-פניו יש כאן משאלת לב ילדותית לעצום עיניים ולחשוב שהעולם חדל מלהתקיים, בפועל יש כאן החלטות וברירות לאורך הרומן כולו, לפעמים מושכלות מאד, לפעמים בכוונה לא.
אני תופסת מעצמי אלופה בזיהוי זיופים בספרים, אלופה בזיהוי מניפולציות ונפילות של חוסר כנות וכאן אין ולו רגע אחד כזה. מהשפה המדוברת-כתובה הנקיה, המעשים והמהלכים, הרגשנות והאי רגשנות. ובעיקר הדמויות שאי אפשר שלא להתערבב בהן לגמרי ולהבין מהרגע הראשון. ושוב הטבעיות הזאת, המקסימה והכה מושכת.
הדמות שמספרת את הסיפור היא נגררת-נוכחת שמספרת את הסיפור של בת הזוג שלה, אבל כל הזמן גם הסיפור שלה מתקיים וגם הסיפור הזוגי שלהן. הן כל כך נראות פיזית ורגשית וניואנסית בדיוק כמו שאני אוהבת. כל כך מרענן לקרא מיניות נשית ולא על תמה של מיניות נשית, לשמוע את המוזיקה שהן שומעות (אני מתה על ספרים שיש בהם מוזיקה), לאגור את הרגעים שהכותבת רוצה שיאגרו. הדרך שירדן פורטת לפרטים את אהובתה גורמת לה להתקיים גם בזכרון של הקורא, בין אם היא אהובה כתובה או אחת אמיתית שנטבעת.
זה סיפור טראגי אבל אין בו שום דבר עצוב, יש בו מינונים נכונים וזה הכל, ויש הילה של מגן ואהבה, בועת זכוכית שאפשר לנער אותה ולהגיר שלג על הזכרונות כפי שהכותבת רוצה שיתקיימו.
הנה המחמאה האולטימטיבית מבחינתי- כשסגרתי את הספר המחשבה הראשונה שלי היתה על כלואה וקולין ועל סיפור האהבה העגום שלהם בצל הנימפאה שגדלה לכלואה בריאות ב'צל הימים', גם שם הכל שובר לב וכלל לא עצוב ומלא יופי.
היינו יכולות לנסוע/ מעין רוגל
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
