לפעמים משהו מפציע ומזכיר שפעם הייתי ועכשיו אני לא.
ואני רוצה את מה שהייתי ועכשיו כבר לא.
אני זוכרת שאני עוד יכולה להיות.
אני יודעת שאני יכולה להיות הכי טובה שאפשר.
הרגליים זזות, הידיים מתופפות בחוסר מנוחה, והאדרנלין זורם כל כך שאני לא מרגישה עייפות ולא רעב ולא צמא, רק רצון ודברנות.
לכל אחת מגיע פעם לשחק בליגה של הגדולים, לא?
ביחוד אם היא רוצה, נורא רוצה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
