חיקוי לחיים

מוסף גלריה של יום ששי מתעסק במטבחים.

פאר המטבחים הוא המטבח הלבן והמואר של דיאן קיטון מהסרט המשמים להפליא ב'אהבה אין חוקים'. מטבחים מעוצבים עד זרא, מאובזרים בנון-שלנטיות שתוכננה בעיצוב קפדני, שנרכש בממון רב. מטבחים שספק אם דיירי הבית משתמשים בהם מעבר לברבקיו של שבת בצהריים אחרי הדיווש על אופני הכביש שהם הצעקה האחרונה, בבגדים שעוצבו במיוחד למען מטרה זאת. ומחכים חסרי נשימה לעובדת משק הבית שתגיע כבר ביום ראשון לנקות את מאורעות ליל אמש. בספר החמוד של ג'ניפר ויינר, goodnight nobody , מתרחש רצח בדיוק במטבח כזה, אצל אישה שכל כולה שואפת לקיום המעוצב של דיאן קיטון.

בגלריה יש סקירה של עיצובי המטבחים משנות הארבעים ועד היום ובמה התפתח המטבח והשתנה. איך הפך ממקום מנותק משאר הבית שהרחיק את ריחות הבישול כמה שיותר, להיות אזור סוציאלי ומארח. מרכז הבית לא רק לנשותיו, אלא לבני הבית כולם וגם לאורחים. מישהו בגלריה עיין בדקדקנות מפתיעה בבון-אפטיט האחרון, והחליט על קונספט מרגש וחדשני, בדיוק כמו זה שהמגזין הלך עליו באוקטובר.

האינדיאני אומר שבחיים, בחיים לא יהיה לנו תנור של וייקינג ובטח שלא מקרר שלהם. אנחנו מדפדפים ב'בון אפטיט' האחרון, שסוקר חמישים שנים למגזין. מתחת למיטה שלנו יש לי ארגז ענקי של כתר פלסטיק, מלא בחוברות בון אפטיט משנות התשעים. ערמות על ערמות. המגזין למי שלא מכיר, מיועד למי ששואף שיום אחד יהיה לו תנור ומקרר של וייקינג במטבח. וכמובן מיקסר צבעוני, אולי בצבע לילך או אבוקדו של קיטצ'ן-אייד פלוס בלנדר תואם. לכל אותם אמריקנים בורגנים שחולמים על מסיבות הקוקטייל הקלילות והמתוחכמות שתפריטיהן מוצעים בו. לכל אותם שחולמים לפתוח פונדק קטן ואינטימי במיין או לפחות להתארח באחד כזה פעם בחיים, אולי בטיול החמישים שנים לנישואים שלהם עצמם. אחרי הטיול הם יוכלו לכתוב לעיתון ולספר בהתרגשות איך בפונדק הקטן במיין הם אכלו את סלט הסרטנים הכי טעים ביקום והאם פריטי פליז יוכלו מהעיתון לברר להם איך מכינים אותו, כדי שיוכלו לעולם לא לשחזר את ההצלחה בבית.

הרבה השראות שריתי מהמגזין במהלך השנים, הרבה מתכונים שקיבלתי להם רעיונות משם, כמה מנצחים. בעיקר נורא כיף לדפדף בו, כמו בווג. אה, סליחה, בווג אני לא טורחת לקרא את הכתבות, בבון-אפטיט כן.

יומרה היא עניין מצחיק וחמקני. היא מגוחכת בעיני המסתכל ועם זה היא ממלאת אותו במידה מסוימת של התרגשות. אי אפשר באמת להצליח, באמת-באמת לעשות משהו אקסטרווגנטי ופורץ גבולות בלי להיות יומרני במידה מסוימת. בלי להניח שאת מעבר לכל זה, שאת עושה את 'הדבר הבא' זה שיעיף את עולם הספרות/ קולנוע/ בישול לספרה חדשה. כן, כן, הומור עצמי הוא חשוב ועוזר לשים דברים בפרופורציות, אבל יש יומרנים גדולים מאוד שאין להם טיפת הומור עצמי ועדיין הם עושים את כל מה שכתבתי במשפט הקודם, ויש כאלה שיש להם יותר מדי הומור עצמי משובח והוא בא לכסות על הבינוניות שלהם, או על הבושה שלהם מפני יומרנות ואמונה במטרה ללא כל ציניות.

אני מכירה שף-על אחד שבטוח, שאם הוא לא יבשל בסיר הרוטב היצוק שהוא הביא מהחנות המעולה ההיא בפריס, הרוטב יתחרב לו, רק כי הוא לא בושל בכלי המתאים (ובכלל לא הוא הביא את סיר הרוטב היצוק המדהים אלא האינדיאני ואני בתיקי הגב שלנו. שניים-עשר סירים ומחבתות יצוקים ששילשו את משקל המטען שלנו. כשפשט את הרגל, חולקו הסירים והמחבתות בין חברי הצוות במטבח עוד לפני שבאו להחרים אותם, וכך גמרנו עם כמה מחבתות מוצלחות ביותר שהמזון המפואר ביותר שמבושל בהן בימים אלה היא הביצה-מקושקשת של הזעיק).  אניווי, איפה הייתי לפני הסוגריים המייגעים ממקודם, השף-על הזה, לא לוקה ולו בטיפת הומור עצמי, אבל כן לוקה ביומרה כה גדולה שלא מותירה מקום לאף אחד מלבדו לנשום ברדיוס של קילומטר ורבע. עם זה, הוא שינה את פני הקולינריה בארץ בדרך שאף אחד לא עשה לפניו ובצורה כה מוצלחת שאין מקום שלא לקח מהקונספט שלו משהו גם אם הוא לא יודע שההוא הוא המקור. כך שהיומרה, ברגע שעומד מאחוריה משהו נוסף - שאר-רוח אולי או זיק של גאונות, או סתם לתפוס את הרגע הנכון בביצים ולהפוך אותו 'לרגע שלך', היא גדולה.

במטבח הלא מעוצב לעילא שלי בכלל, עם הגז הישן ממחנה-יודה ועם המקרר הקטן מדי, עם שתי ספטולות וארבעה סירים קטנים (אבל עם תנור מעולה ביותר ומקסר מלך), אני לא צריכה להתיימר להיות בשלנית מהוללת ואופה קטנה גאונית, אני פשוט כזאת.

כרגיל, צר לי על הלהג. יש לי כל הזמן מה לומר. הראש שלי מלא. מה זה מלא, מתפוצץ. לדבר אתי בימים אלה זה להיתקע עם השכנה הטרחנית במעלית ולשמוע אותה טוחנת לך במוח על כל מה שעובר עליה בכל רגע של היום. זרם תודעה לא מצונזר בגרוש. מביך כמעט. אינספור התחלות ואינספור מחיקות. רק שאני לא אהיה ישישה בודדה שתתקשר לילדים הבוגרים שלה לקשקש להם בהונגרית 'סרווס ז'וקו' (סרווס זה צ'או של הונגרים וז'וקו זאת הדודה הישישה הבודדה שלי).

ועם כל המילוי הזה שיש לי בראש שום דבר לא יוצא כמו שצריך. שום דבר לא הולך לשום מקום וכל דבר שאני כותבת יוצא כל כך לא נהיר בליל לא קריא של קשקושת.

אני במרה שחורה מהגיהינום ושום מטבח מעוצב לא ישנה את זה כרגע.

מישהו רוצה לתת לי פרו?

רק אותי מצחיקה הבדיחה? אוף.