חיקוי לחיים

באמת, באמת שאחרי חודש חופש גדול עם הזעיק המלאכי ועם אחיו, אוריקן (שמיום ליום מתברר כסוג של פיקסי שנון ורב מעללים), הייתי בטוחה שמה זה כבר שבוע סוכות עם שניהם, קטן עלי. אך אבוי! זה נגמל מחיתולים וזה מצמח שיניים. זה מסכים לעשות רק את מס' 1 באסלה (תוך התזות מרשימות לכל עבר), ואת מס' 2 מתעקש לעשות בטיטול. וכשמול עיני עומד ילד שמתאפק יום שלם בעקשות שלא היתה מביישת פרד בעליה מתחתית הגראנד-קניון, כנראה שהוא יקבל את הטיטול שלו רק שלא תכאב לו הבטן. האוריקן לעומתו אמיץ מאוד, לא רוטן, לא בוכה, פשוט מתעורר ושוכב לו ער ומתבונן וברגע שמניחים אותו מתחיל לדבר כמו קשישה בתור לרופא. הזעיק מתעורר מכל הדיבורים ואז מתחיל משחק המיטות הידוע לשמצה שבסופו אף אחד לא ישן במיטה שבה הוא התחיל את הלילה. הזעיק והאינדיאני על הספה, אוריקן במיטה של האינדיאני ושלי ואני במיטה של הזעיק. בגלל שאני ישנה חרא במיטה של הזעיק או על הספה או עם עוד ספחים במיטה, אני מתעוררת רטננית וגועלית וכך עובר עלינו יום אחר יום של חוסר סמפטיה כללית.

אני עדיין מחפשת אחרי האמפטיה שאמורה להיות לי למצוקות התינוקיות/ ילדיות למיניהן. בכל רגע שהאינדיאני פנוי אני תוקעת לידיו עולל מסוג זה או אחר ומשתדלת להעלם מהשטח תוך כדי שאני מצטטת באופן חופשי את אמא של פרנסואה ראש גזר שטענה בחום שכשאמא מרוצה כולם מרוצים. וול, האמפטיה הזאת לא קיימת בימים אלה שבהם אני עוסקת ברחמים עצמיים מהזן המאוס והמגוחך ביותר, שוקעת בדיכאון עמוק ועמוק יותר ומתעלמת ממנו באלגנטיות ראויה לציון (או ישנה, האינדיאני חסידוּ שכמותו קם בבקרים ונותן לי לישון כמה שאפשר), אה, כן, וגם אוכלת את עצמי מרוב תסכול וזעם וניסיון עקר למלא את הריק שאני יודעת שאוכל לא ממלא. בקיצור, מצבי בכי טוב.

הזעיק החכם הפך לקרציה מהגיהינום, כזה שלא יודע אם הוא עדיין תינוק או כבר ילד. כזה שמנסה בכוחות על האוריקן ויותר בכוחות עלי. שביתות אוכל, שביתות שינה, כל מיני חפצים מתעופפים בבית ופוגעים איזה פלא בפצקון. והכל בצווחות או לחילופין בקול הכי-הכי ניג'וסי-נזלי בעולם. רוצה את אבא, רוצה את אמא, לאאאאא! ככככןןןןן!

רק כשהוא נרדם בלילה מותש ומבואס מעוד יום של מלחמות עם עצמו ואתי, אני נזכרת שמתחת נמצא הילד שאני אוהבת. זה שאומר דברים מקסימים וששר בקול טוויטי מתוק. שמצייר ובונה ויודע הכל ומעיר אותי בבוקר בליטופים ונשיקות (בחמש אמנם, אבל בכל זאת). צר לי עליו וצר לי על האוריקן שחוטף ריקושטים כל הזמן ואפילו לא יודע שמישהו פוגע בו, וצר לי על עצמי שאין לי כח לכל זה ושהרצון לברוח לא התעמעם בי ולו במעט.

רק דבר-מה קט לגבי הגעגועים. אפשר להתגעגע בכל לב אל זה שחיים איתו, שהולכים לישון איתו לילה לילה (כשהוא לא עובד). אפשר להתגעגע לראות מעבר להררי הילדים, הכביסות וטרדות היומיום, וביחוד להתגעגע אל מישהו שיעשה מקלחות, יאכיל וישכיב במקומי.  מילא, מחר חוזרים לגן ולפניניה ואולי תחזור לי הסבלנות הקיומית. (כמעט שלוש שנים החזקתי פאסון וקוליות שאין כדוגמתה, סבלנות אינסופית וקול נעים ומזמרר תוך כדי דיבור אל עוללי האהובים, מגיע לי להפריק מתישהו).

אז למה אני לא נוסעת לניו-יורק או לאמסטרדם או לאנשזה לא יהיה? הרי התלאביבית השווה אמרה אתמול שבבריאות לא חוסכים ואני עניתי אחריה כהד שבשפיות לא חוסכים. ובכל זאת, בעודי צופה בצער בנסיעה שלי לחו"ל מתפוגגת אל זמן לא ידוע, אני חייבת להודות שאני לא באמת מסוגלת להתנתק מהם לעשרה ימים. אני יכולה לתלות את זה בכסף או בדאגה שלי לאינדיאני וכמובן באלטרואיזם האימהי שלי, אבל על האמת להאמר קשה ונוגסנית, אני לא מסוגלת להיות בלעדיהם. עדיין לא.