אני עובדת בחממה. כזאת שלומדים בה הילדים האלה, שבהתנהלות שלהם יש ביטחון של מי שמעולם לא נאלץ להאבק על מקומו. רובם המכריע בא מבתים אינטלקטואלים ומשכילים. יודעי ספר, יושבי סינמטקים ותאטרונים.
אין להם מושג מה עושים בספריה.
זאת אומרת יש להם. הם באים ללמוד בה, הם באים כשיש להם שיעורים חופשיים כדי לשבת על המחשבים, הם באים כשהם בורחים משיעור כדי להסתתר (זה ללא ספק החדר הכי נעים בחממה). אבל אין להם מושג איך משתמשים בספריה.
וזה לא שלא הסברתי להם איך הספריה עובדת בתחילת השנה, זה פשוט שלא חשבתי לרגע שצריך לספר לילדים בגילאי החטיבה ומעלה, שבספריה מחליפים ספרים. כן, כן, ממש ככה, לוקחים איזה ספר שרוצים לקרא, ניגשים אל הספרנית (אני! אני!), היא מתקתקת משהו במחשב, והידד, אפשר לקחת את הספר מהספריה הביתה לקרא בו וכמובן לא לשכוח להחזיר בסיום התהליך.
כשהייתי בכיתה א', הלכנו כל הכיתה עם המורה אתי לספריה ששכנה במבנה הסמוך לבית הספר, עשינו בה סיור, הסבירו לנו שצריך להיות שקטים ולא להפריע למי שרוצה ללמוד או לקרא בשקט, ושכמובן אפשר להחליף ספרים מהמדפים האלה והאלה (של כיתות א' וב'). אמא שלי באה לדבר עם הספרניות שיתנו לבת שלה המתחכמת, לקחת ספרים מאיפה שהיא רוצה. אפילו מהספרים של הגדולים. הספר הראשון ששאלתי מהספריה היה 'מחלקיים של כסף', עם האחות ההיא והאח שלה.
ביסודי החלפתי ספרים בשתי ספריות, זאת של בית הספר, וזאת השכונתית של העיריה, חוץ מזה, אמא שלי הביאה לי ספרים מהספריה של הסמינר (שזאת בדיוק הספריה של המכללה שבה אני לומדת כיום, ספריה מעולה). אני חושבת שקראתי בממוצע חמישה ספרים בשבוע (חלקם הגדול בפעם המיליון והמליון ואחת, כמו 'אבא ארך רגליים' ו'זקני בית הספר בוילובי'). בתיכון ירדתי לשלושה ספרים פלוס מינוס.
אה, כן, אף פעם לא הייתי מהעכבריות האלה שאין להן חברים והן רק יושבות וקוראות כל היום כדי שלא יצטרכו לקיים קשרים חברתיים כלשהם. הייתי מה'מקובלים', היו לי חברים וחיים, וספרים לא היו הדבר היחיד שעניין אותי.
ספרים היו תמיד חלק מרכזי בחיים שלי, והינם היום כמובן. להגיד שאני רואה סוג של שליחות בהעברת אהבת הספר לילדים האלה, לא יהיה מוגזם. אני רוצה שהם ילמדו לקרא, שילמדו לפתוח ספר ולהנות מהאותיות מול העיניים, שלובשות צורה בראש ומתחילות להריץ אימג'ים. לא רק מילים- שפה כאינסטרומנט אלא כדבר עצמו - כמהות.
אני מסמנת לי וי'אים כמעט לא נראים על כל תלמיד שלקח ספר בהמלצתי וחזר לבקש עוד. זאת לקחה את 'הזר' של קאמי וההיא לקחה את 'אלים אמריקאים' של גיימן, וההוא לקח את גוגול ואהב. אבל הם רק קצה קצהה של תקווה. הרוב לוקים בבורות ממאירה. הילדים שיודעים לתכנת כמו דוקטור למחשבים לא יודעים לקרא שורה בלי שלוש שגיאות. איך זה קורה? אין לי מושג. למה? כי התרבות העכשווית מלמדת סיפוקים מהירים ונותנת פתרונות שלא מצריכים התעמקות וחשיבה כוללת אלא רק נקודתית. אין לי שום דבר נגד התרבות העכשווית (בעצם יש לי אבל לא בא לי להכנס לזה), אבל הנחשלות מרצון הזאת, מעוררת בי הרבה תהיות על האם אני הארכאית פה או אולי אני הנכונה ועולם האינסטנט מסביב אעפס, קצת איבד את זה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
