חיקוי לחיים

ועכשיו לתחרות שאף אחת לא תרגיש שהאמהות שלה שלמה בלעדיה:

מי משפריץ הכי רחוק.

זוכרים את סצנת הדובדבנים מהמכשפות מאיסטוויק? לא? גשו לספריית הוידאו הקרובה למקום מגוריכם וצפו.

אמא,

אמר הזעיק בערב בעודו שרוע מול דורה האקספלוררית הבלתי נסבלת ובוטס הקוף הדיביל שלה,

אני חושב שאני צריך להקיא

ומיד קם במקצוענות שלא היתה מביישת אתלט קר-רוח, נתן לי יד והוביל אותי לחדר האמבטיה. שם כופף את ראשו מעל לאגן הרחצה ו, נו, טוב. פלסטיות וזה.

אמא,

אמר הזעיק המקצוען והזדקף,

אני מרגיש הרבה יותר טוב עכשיו, אני חושב שאני רוצה כוס מים.

אמר, נתן לי יד והוביל אותי בחזרה לספה בסלון.

אתמול לעומת זאת הוא לא הגיע בזמן לאמבטיה. גם אוריקן לא. גם הזעיק לא בפעם השניה.

מי הקיא?

שאל האינדיאני כשנכנס הביתה מיום עמלו

עופפתי אליו בסינר מעומלן וצמת חלה כרוכה סביב ראשי, חבקתי אותו בידי הקטנות והוא עיקם את אפו לניחוח התינוקות המקולקלים שעלה ממני.

הבוקר היתה תוספת ריחנית בטיטול של האוריקן שצהל לעברי מתוק וחמים משנת הלילה. אמא הוא ציין בשמחה ונעץ שתי שיניים קטנטנות בצווארי בנשיקנשיכה מתוקה. ערבוביה של מחמדות וגועל הציפה אותי.

שלחתי את כולם לסבלותיהם ושילחתי עצמי בסמרטוט ובמקל הספונג'ה. ניקיתי כל כך רע שמביך אותי לסובב את מבטי ולתפוס את הפסים על הרצפה. העיקר שאין ריח.