גם אם היו משלמים לי לא הייתי חוזרת לתיכון. לזוועת הטבעות בשיניים והעור המחוטט*, לגמלוניות, לידיים והרגליים שאין מושג אמיתי מה לעשות איתם.
לילדות היפות שקוראות את יונה וולך כאילו שהיא אלוהים, לג'ייק ג'ילנהולים עם החיוך הביישני והטי-שירטים הקרועות.
כולן כל כך מיוחדות, כל אחת עם העולם הפנימי הכי עשיר, הכי סוער, הכי פראי. אני מסתכלת מהכיסא שלי ומזהה את עצמי שהייתי. חולצות שקופות מדי, מכנסיים גדולים מדי, שיער ארוך ודק מסתיר את הפנים.
לא, לא הייתי רוצה לחזור לתיכון. לחרדת המבחנים, לדכדכת מכל ציון נמוך, מכל הערה שלא במקומה. מהצורך להתאים לאיזה מסגרת שלא יתאימו לה לעולם.
לא הייתי רוצה לחזור למתקפת הפרומונים, לבנות שעומדות בהסח דעת מתוזמן היטב קרוב מדי לבנים וצוחקות בקול רם. לבנים שלא יודעים לגעת, שלא יודעים להתנהג. למבוכה שמובילה אותם. אלה שלא מסתכלים בעיניים, אלה שלא יודעים מתי כדאי להוריד את העיניים.
אני מרחמת עליהם, מתחשק לי לומר להם שלא יעניין את אף אחד לעולם אם הם הבריזו משיעור או שניים או אפילו הושעו מבית ספר. אין דבר כזה תיק אישי ואין אח גדול שעוקב אחרי ההצלחות הלימודיות של מי מהם. אני מרחמת על אלה שכבר מהרגע הראשון אפשר לראות שאין להם 'את זה' ולעולם לא יהיה. אני רוצה לומר לאחרים שלא יודעים שיש להם 'את זה' שלא יתייאשו.
אני רוצה להיות בת קול מהעתיד שתיתן להם צידה לדרך, שהם יוכלו להאמין למה שאספר להם על מה שיהיה.
מראש אני יודעת שאין לי סיכוי, ושגם אם היה לא הייתי עושה זאת.
בחיים, בחיים לא הייתי חוזרת לתיכון. יאק.
*הכותבת אינה כותבת מידיעה אישית שכן מעולם לא היו לה טבעות בשיניים ולא עור מחוטט.
'מקופלת' של תמר גלבץ, כמו 'את בתקופה טובה', הקודם שלה, הוא ספר מדהים. שובר לב וכתוב כל כך כל כך טוב, שזה לא הוגן כמעט. מעוררת קנאה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
