חיקוי לחיים

בשבוע שעבר ראיתי את הר ברוקבק מאונטיין. האינדיאני עבד ואני חשבתי שלבלות את הערב עם עדר כבשים זה בדיוק מה שאני צריכה. יש לי כמה תובנות על הסרט הזה ובלי ציניות בכלל.

אנג לי הוא במאי מקסים ומרגש כל כולו. הוא רומנטיקן ממאיר ואפשר לראות את זה בכל תנועת מצלמה. לא רק הרומן במרכז הסרט, המסביב, הנוף, הכמה יפים הוא מראה את השחקנים שלו. לא קורה לי הרבה, אבל הרצתי אחורה ושוב כמה וכמה סצנות לקלוט דברים.

האינדיאני עכשיו בתקופת לאונרד כהן. ראינו את I'm your man. נו, נו, כולם רוצים להשתחוות למלך ולספר כמה שהוא השפיע עליהם ועל היצירה שלהם, ולזייף את השירים הסוטים שלו.

פעם התגנבתי יחד עם אחותי הגדולה לאופרדה והחבר התורן שלה דאז, לברכת השולטן לראות אותו מופיע. אני לא זוכרת הרבה כי הייתי בסך הכל ילדת נזלת שנגררת אחרי אחותה הגדולה, אבל אי אפשר באמת לשכוח את האיש הלבוש מעולה הזה ואת המילים שלו, שטחנתי מאז שנים.

ומעט אנתרופולוגיה.

מתי הבחורים האלה קולטים שיש להם כזה קסם על הבנות בסביבתם. הם יודעים בדיוק איך לעשות את המבט הזה, מצומצם העיניים ככה שכל מי שמסתכלת עליו באותו רגע תחייך כמו לעצמה את החיוך הכי מתוקי שלה, בין אם היא בת 12 או בת 18.

אני יושבת בכיסא שלי ועוסקת בענייני, מדי פעם אני מסתכלת על ריקוד החיזור שמתרחש מולי. הוא יושב קרוב מדי, היא לא זזה. הוא מסתכל דרך מישהי אבל כשהוא קם לצאת מהספריה הוא מלטף לה את השיער. שתי בנות נכנסות ומיד מתכרכרות סביבו.

"סבתא שימי את החלק הזה פה. את רואה, הוא ישר בצדדים, זאת פינה. יפה סבתא, הצלחת".

ועוד אחד-

"אני אוהבת אותך, זעיק".

"גם אני אוהבת אותך אמא".