נדמה לי שכבר סיפרתי פעם או שלוש שרוב האנשים שאני מכירה שמתו, התאבדו. מדובר במספר דו ספרתי מגוחך כמעט. פחות מהפרטנרים שהיו לי לסקס למשל, אבל לא רחוק כל כך ממספר החתולים שגידלתי בימי חיי.
החבורה שלנו תמיד היתה קצת מקולקלת, אישיות גבולית בצבצה פה ושם, מאניה-דיפרסיה למתוחכמים האמנותיים, סתם התקפי פסיכוזה בגין סמים כאלה ואחרים. לא משהו שאין בכל חברה נורמלית.
אני זוכרת את הלילה שבו התקשרו אלי להאחזות אחרי שהכי חכמה הצליחה, היא היתה הסנונית הראשונה, ואחרכך היפה, ואחרכך הבלונדיני המתוק. ואחרכך ואחרכך ואחרכך. להגיד שתמיד התייחסנו ברצינות ובעצב תהומי לכל אחד שמחליט לחסל את עצמו יהיה קצת מוגזם. קורט הדחקה, הרבה אלכוהול והומור מכוער ואלים. זה מה שמגיע למי שמתייחס לעצמו ולסביבתו בכזאת אלימות וכיעור, זיבי ניבי נבכה עליו.
התחתנתי. את הסיפור העגום על החברה הכי טובה סיפרתי פעם ולא אשוב לספרו. התבגרנו, נרגענו, קצת פחות אלימות קיומית סביב. נדמה שמי שלא מת עד גיל שלושים בדרך לא טבעית כלשהי, יחכה לתורו בשקט. לפעמים נדמה לי שאני כבר לא זוכרת אבל אז יום שנה צץ לו מאחורי איזו פינה או יום הולדת נשכח, או במקרה אני פוגשת את אמא של ברחוב.
נו, ההמשך ברור מאליו, אני אולי עברתי את גיל 30, אבל יש עוד כמה כאלה בני 20+, כאלה שחושבים שאין יותר קולי מלמות בגיל 27, כמו הזמר ההוא, איך קראו לו, מסיאטל, או ההוא מפר-לאשז, או הגיטריסט הכי טוב בעולם (על החברה הכי טובה צחקנו שהיא לא הצליחה לחכות שנה כדי להתאבד בגיל ההו, כה סקסי הזה). האינדיאני אומר משהו. אני חושבת שלא שמעתי נכון ואני שואלת מה? ואז הוא חוזר על מה שהוא אמר ואני שמעתי ממש טוב. אני מוצפת דמעות, לא בדיחתיות בכלל. אני חושבת על אמא שלו שמצאה אותו ונחנק לי הגרון. בגללו, ברור שבגללו, אבל בגללה עוד יותר.
אמרתי פעם, וככל שהם גדלים אני רק מרגישה את זה יותר, הלוואי יכולתי לעשות שתמיד יהיו בטוחים ומאושרים, הייתי מוכרת את נשמתי לשטן פעמיים ביום בעבור אושרם, חוסנם ובריאותם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
