חיקוי לחיים

נסעתי, התגעגעתי כהוגן. היה לי נהדר. קראתי שלושה ספרים בלי הפרעה, ראיתי חמישה סרטים ותערוכה אחת. שתיתי אינספור ספלי קפה, כוסות יין ובירה צוננת. (עשיתי המון פיפי בבתי שימוש לא נוחים בכלל). דיברתי המון שיחות אינטלקטואליות עם דוקטורים לסוציולוגיה ולפילוסופיה. פתרנו את הבעיה הפלשתינאית-ישראלית. התרענו על הכלכלה הקלוקלת העולמית. חיבקנו את הטראומה הלאומית ההולנדית, עם מלחמת העולם השניה. התגעגעתי בטרופים. אכלנו אוכל טרי ונהדר מהשוק. הדחתי את הגבר הבריא לאכילת ממתקים מושחתת. בישלתי ארוחות גורמה ונשנשתי עוגות טרפל מהממות. פינקו אותי. קניתי חזיות שוות. קניתי פיצ'יפקעסים לילדים. קניתי תיק לאופניים לאינדיאני. קניתי לי בושם חדש שאני עדיין לא סגורה על האם זה הריח שלי או לא. שוטטתי ושוטטתי ושוטטתי לבד. וביחד. התגעגעתי נורא.

חזרתי הביתה בלילה, יצאתי עם האינדיאני לשתות על חשבון הבית. השארתי טיפ בשארית היורואים שחזרו אתי. התינוקדבק התעורר. כשהרמתי אותו הוא חפן בידיים הפצפונות את פני ושם את הלחי העגלגלה שלו על זאת שלי אולי ליומיים. לקחתי אותו למיטה אלי, ביני ובין האינדיאני. אני נשבעת שהוא נאנח אנחת אושר, הסתובב לצד השני ונרדם. בבוקר, העיר אותי הזעיק היפה בנשיקה, 'אמא, כבר חזרת מאמסרדם?'  

ורק בקטנה, בקטנה, בקטנה,

נכון שהעיצוב החנפני, 'החברה'מני', והכה עדכני של מוסף הארץ מזכיר את 'כל העיר' מהדורת 87. בחיי שעוד מעט כותבת צעירה וחצופה ששמה עירית לינור תתחיל שם טור בשם 'הפינה לטיפוח החן'. אה, סליחה, יש שם כותבת צעירה וחצופה בשם שירי צוק שממחזרת את כל מה שגפי אמיר כתבה בחייה (סליחה גדולה מהקוראת שירי צוק, האם מישהו טרח פעם ליידע אותה שהיא משעממת בדרך שמקשה פיזית על הקריאה אותה?). ואריאל, הו, מאריאל לא הייתי מצפה להתאים את עצמו לשטויות שהאקסית שלו מימי הקמת המדינה כותבת בעיתון, ולכתוב שטויות משלו. או אולי נורא מעניין אותי דווקא השבת לדעת איך יעקב מישורי אוהב להתלבש? בשביל לדעת איך מישהו כזה או אחר אוהב להתלבש אני יכולה להציץ בעיתון 'את' או אפילו 'לאישה' הפינות האלה פופולריות שם נורא.

אני לא קונה עיתונים, לפעמים יוצא לי לעלעל אצל הורי. נדמה לי שאפסיק גם את זה.  

ואם כבר התחלתי, למה שלא אמשיך לירוק עוד קצת חומצה.

יש את זותי שכותבת בלוג, שמגדלת את הילדים שלה בחינוך ביתי ומתריעה כל היום על מערכת החינוך המזעזעת שלנו. על האוכל שאנחנו מאכילים את ילדנו. על איך אפשר להצטמצם ולהצטמצם עוד קצת, להסתבן בסינטבון וגם לכבס את בגדינו בו. לצחצח את שינינו בסודה לשתייה, למחזר בגדים ולתפור לנו חדשים משאריות שמצאנו בזבל, כל זה כדי לאפשר לילדינו חינוך ביתי מושקע וטוב.

עוד היא מספרת לנו על איך התכנים המחרידים של העולם החיצון חודרים לבתינו ומלמדים את ילדינו כל מה שהם לא חייבים לדעת. ככה מערכת החינוך הקלוקלת, ככה הטלוויזיה הרשעית ואיומית, ככה מיליון ושניים דברים שהם לא הסקרנות הטבעית והרצון המולד של הילד ללמוד. היום הוא ילמד ביולוגיה מתוך חביצת חמאה ביתית ומחר הוא ילמד חשבון מתוך כמה בגדים התייבשו על החבל. אה, כן, והיא גם מניקה בפרהסיה, ושכולם ידעו ושכולם יראו, כי היא מחנכת אותנו. את כולנו. לא רק את הילדים שלה בחינוך הביתי, אלא את הקוראים והצופים ובטח גם את האיש שחוצה באדום ואת האישה שקונה קישוא קצת פגום בשוק. מרוב שהיקום מפריע לה לגדל את הילדים שלה בטבעיות, היא חייבת להפריע לו בחזרה ולחנך אותו ולהראות לו מה נכון ואיך נכון. בלעעעעעע. והיא גם כותבת ממש, אבל ממש רע. כן, כן, אני יודעת שאני לא חייבת לקרא אותה ושאני מתנשאת ומגעילה. כמאמר המשוררת: איטס מיי פארטי ואני אתחמץ אם מתחשק לי.