חיקוי לחיים

כביסה מלוכלכת ושאלות הרות גורל

או

מיומנה של מתבגרת קשישה

התעוררתי במצברוח שימבורסקאי, לעגני מעט, נבזוזי ועולץ. מיד התחלתי להתרשע על חשבונם של הילדים האומללים בבית הספר. הם מצידם, לא התרשמו ולו במעט, מסתכלים דרכי או מעלי אלא אם הם צריכים ממני משהו. לא אכפת לי היום. לא תזיק לי קצת אנונימיות מערכתית היום. כולם מטפסים עלי בעולם האמיתי שלי שם בבית, מילא שבבית הספר יתעלמו.

בסוף השבוע אהיה בת שלושים וחמש. אין לי קמטים מסביב לפה, אני לא משופמת וזויות פי אינן פונות מטה. אני מנסה ללמד את עצמי דברים ולא יודעת אם יש סיכוי להפנמה, להשלמה, לשינויים מרחיקי לכת. מבולגנת כמוני יכולה ללמוד לעשות סדר, איטית כמוני יכולה להמהיר את עצמה. חסרת סבלנות שמנסה כבר שנים ללמוד סבלנות, להשקיט את הרוגז, להפסיק לכעוס. אני כבר לא יודעת אם זאת אני או מי שנדמה שזאת אני.

לפעמים ימים שלמים אנחנו משחקים באיך אני מפרש אותך - איך אני מפרשת אותך. זה אף פעם לא יוצא לטובת אף אחד מהמשתתפים. לפעמים יש דרמות, עד כמה שזה מצחיק, דווקא את הדרמות שנינו מקבלים בשלווה יחסית. כשהוא מתפוצץ, אני חושבת לי, 'אוקיי, הוא אנושי. זה טוב.'

פתאום הזעיק שואל 'אמא, למה את צועקת כל כך חזק?' ואחרי שהאינדיאני הולך הוא אומר 'אמא, זה לא טוב לשבור צלחת'. לא. זה לא טוב. קורה.

פעם הוא זרק עלי טלפון.

פעם שברתי עליו חלון.

פעם כמעט הרגתי אותו כששברתי עליו חלון.

אבל זה כמובן לא היה בלהט קרב, זאת היתה טעות מצערת שעלתה לו בהמון תפרים ולשנינו בביטול חופשת חלומות בדרום צרפת. אחרי שתפרו, וטשטשו, והשכיבו במיטה בשערי-צדק. אחרי שהוא נרדם, עקמומי וכאוב, חזרתי הביתה לנקות את השפריצים של הדם מהקירות ואת שברי הזכוכית שהגיעו עד למטבח (לא חכמה בהתחשב בגודל הזעיק של דירתנו דאז).

לפעמים אני לוקה באימפולסיביות שלא מתאימה לאופיי הפלגמטי כלל. צועקת פתאום, בולמת פתאום, מנקה מגרות בלהט הרגע או טורקת חלון. אני שונאת את זה. מעדיפה להיות אטית ומדוקדקת. מעדיפה לדעת בדיוק מה קורה מתי ואיך. מכינה רשימות ומסדרת זמנים בקטנוניות אופיינית ונוחה. נשארת בפינה שלי, הרפתקנית דמיונית. כשהופכים לי את הסדר אני מתרגזת. עם הילדים למשל, למדתי שאם מתחילים בנקודה X אין שום הכרח שנגמור בנקודה Y, וזה דווקא בסדר, כי איתם כל הקצב והתפעול המוחי הוא אחר. ביני לביני, אני לא מקבלת בברכה שינויים מיידיים מרחיקי לכת. איך האיטיות וחוסר החיבה לספונטניות הולכים יד ביד עם חוסר הסבלנות הממאיר, נו, מלאת סתירות כרימון אני.