הגוף שלי כואב כל הזמן. אני עייפה כל הזמן. אין לי תאבון כל הזמן.
בפעם שעברה שהיה ככה הייתי בהריון.
אני מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מקווה שאני לא בהריון. אם לא הובנתי כיאות, אני מתכוונת לממש, ממש מאוד מאוד מקווה שאני לא בהריון.
אני אמות אם אני בהריון ואחרכך אקשור את החצוצרות.
לא בדקתי.
הייתי היום ביד ושם. פגשתי בחורה שכשהיינו קטנות היינו ביחד בתנועה. מיד שלפנו סיפורי ילדים ומי איפה ואיך. חברות שילדו, חברים שהתחתנו. ככה זה, בתוך ים העדויות והזוועות, השאננות היומיומית הירושלמית.
קטנטני אהובי אוהב מגע. הוא לא קח את היד שלי בשתי הידיים שלו ומניח אותה על הלחי שלו או על הבטן. כשאני יושבת על הרצפה או באמבטיה עם הזעיק, הוא מתגנב לו חרש מאחורי, מרים לי את החולצה ונשען על הגב שלי בחיבוק דובוני. בכל יום אחרי המקלחת אני עושה לו מסאז' והוא מגרגר מרוב הנאה ומחלק לי צרפתיות בחינם. הפיזיות החבקנית הנהדרת הזאת, יש בה משהו נותן ופתוח ומלא שמחה. הוא נראה כמו סוסון מצחיק, קטון ודחוס. אני מוכנה לו תמיד לחיבוקים ונישוקים ומשמושים. הוא מת עלי ואין הרגשה ממלאת בשמחה יותר בעולם כולו.
הכי מבאס, שכבר בעוד שנה וחצי הוא יגיד לי כמו הזעיק : 'אמא, די כבר, לכי'.
כמה מהר חולפת לה תהילת עולם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
