דפדפתי בבלוג המחוק שלי ומצאתי. בדיוק לפני שנתיים. חמוד.
האביב מתעורר.
נוסטלגיה בתמונות קצרות (וגם
דחפתי שם של סרט ושם של מחזה בכותרת אחת).
א
כיתה י"ב, פסח. מפגש גרעין בקיבוץ. אני יושבת על ספה בין חברה
ובין בן אחד מעיר אחרת. אני לובשת חולצה סגולה עם מחשוף V וג'ינס. מישהו מעביר מעלי צלחת עם עוגה ופירור
נופל על המכנסיים שלי. הבחור מסלק אותו, משהה את היד שלו על הירך שלי. על כורסא
ממול יושב פרא כחול עיניים שלימים יהפוך אותי ואת עולמי שוב ושוב, הוא לא מוריד את
העיניים שלו ממני. אני שמה לב פתאום שלחי ציץ אחת גלויה כמעט לגמרי. אני מסתכלת אל
ההוא והוא אלי, אני יודעת שפעם יקרו בינינו דברים.
ב
פסח. צבא. חופשה בקיבוץ. הפרא נפרד מהחברה שלו, הוא אומר לי שזה
בגללי ושהוא רוצה בי. הוא לא באמת אומר כי כל מה שהוא מסוגל לומר זה בואי נראה מה
יקרה. אני לא רוצה לחכות לראות מה יקרה. אני רוצה שהוא יגיד שאני האישה של החיים
שלו. בשיחה קבוצתית הוא אומר לי 'את כל כך חכמה וכלכך חסרת ביטחון'. בן זונה. אני ישנה איתו בלילה
קרוב-קרוב, ערומה ולא נותנת לו לגעת בי. בלילה הבא אני עושה בו מעשים ואומרת לו
להוביל את עצמו מחוץ לחדר ומחוץ לחיים שלי.
ג
של"ת אחרון. אני נשארת לבד-לבד בקיבוץ כדי שאוכל להמיר את ימי
החופש שלי בבריחה מוקדמת לציוויליזציה. יושבת בערב במרפסת, קוראת. שותה בירה. חמים
וקריר בוזמנית וזה רגע שאני רוצה שימשך תמיד. השכן החייל מלמעלה בא לבקש חלב. אנחנו
יושבים ומדברים בפעם הראשונה והאחרונה. הסתלקתי מהקיבוץ ההוא הכי מהר שיכולתי. אחרי
חודשיים הוא התאבד, באותו יום שש. התאבדה. ממרחק של שנים זה אפילו עצוב יותר מאשר
מקרוב. April
is the cruelest month.
ד
אני בת 22, אחרי ליל הסדר, הולכת ברחוב עם הרזולינה. היא אומרת
'איך את נראית טוב'. טסה לארצות-הברית מכל הסיבות הלא נכונות, מעל לכל משאלת מוות
פתוחה להצעות. אני שומעת בווקמן שוב ושוב את סימנים של חולשה, 'מטוס סילון חוצה את
האוקיינוס וחוצה לך את הלב', ואת השיר של ניק קייב על הזמן שהוא יגיע לפיניקס. ביום
שהגעתי ללוס-אנג'לס מצאו את הגופה של קורט. הרבה דשא, הרבה ספרים, הרבה ריח של
פריחה וסנאים טפשיים בכל מקום. הרבה פירסינג ובגדים יד שניה. מוזיאונים, הרבה עצב.
ה
שנתיים אחרכך. אחרי פסח. השותף המעולה ואני גרים באלפסי. שלושה חודשים
לפני כן הפרא חזר ממסעותיו בעולם וחזר לי לחיים כדי לערער אותם עוד יותר ממה שהיו
עד אז. לילה אחד התקשרתי אליו לתל אביב ואמרתי לו לבוא. הוא בא. בעצם, תמיד
כשאמרתי לו לבוא הוא בא. בזמן, עד שהגיע, גילחתי את הרגליים במים קפואים באמבטיה. כשפתחתי
את הדלתעבר בינינו חשמל, בקושי הצלחתי לסגור אותה. בפעם הראשונה מאז שאנחנו מכירים
לא היתה בינינו אנרגיה אלימה או נואשת, שנינו מפוייסים ונמצאים כדי לעשות טוב זה
לזה. לשם שינוי, הוא לא מסטול בכלל וכל מה שרוצה זה להיות אתי. בבוקר הוא אמר לי
שאני האישה של החיים שלו, מעט מדי ומאוחר מדי. עד כמה שזה בנאלי לא ראיתי אותו
מאז.
ו
שנתיים אחרכך, בפסח, האינדיאני ואני החלטנו להתחתן. בעצם חשבנו על
זה עוד קודם אבל לא תכננו מאום. חודשיים אחרכך התחתנו. היה כיף. עדיין.
ז.
היום, באיפה שאני עובדת, שרועה על הדשא בצל. יש רוח וחם וריח של
פריחה ומליון זכרונות מציפים אותי בבת אחת. אני קטנה ואני גדולה, אני שמחה ואני
עצובה. לא מתגעגעת לכלום. אולי קצת, לפעמים. לא. לא באמת.
אפילוג
ועל איזה פסח עוד לספר - על
זה הספציפי לפני שנתיים שבו כתבתי את הפוסט הזה, שבו גיליתי שאני בהריון עם
האוריקן. הרגשה מסוימת, שני פסים בבדיקת הריון בתא שירותים בספריה. טלפון לאינדיאני.
ההתרגשות הקטנה שמתחילה וחיוך שאי אפשר לקלף מהפנים.
היה נעים למצוא בי רגשנות
עכשיו, כזאת נקיה מכל שיקול זר, בלי שום אבק של התחשבנות עצמית או התבוננות קרירה.
אולי בגלל זה אני מפרסמת שוב משהו שכבר כתבתי פעם, כדי להזכר איך זה מרגיש. ועל מה
עוד - על זה שאני קוראת את עצמי כמו מישהי
זרה שכותבת נחמד אבל היא לא אני, לא אני, לא אני.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
