חיקוי לחיים

נו, אוף.

רק אני לא אוהבת אותה? היא מצחיקה אותי ומעליבה אותי אבל אני לא אוהבת אותה. אני חלק ממנה והיא ממני. אני מכירה אותה על בוריה אבל לא, לא משוטטת בסמטאותיה במבט חלומי בעיניים, לא אוהבת את נחלאות, לא אוהבת את העיר העתיקה, ולא את עין כרם. אף פעם לא הייתי מהפריקיות של המדרחוב ולא מיושבות המומנט הקבועות. עזורה מגעילה אותי ולארומה התקלקל הקפה.  

היא סתם עיר שאני גרה בה. סתם עיר. העיר שהברזתי מבית ספר בה רק כדי להתקל במורה המיתולוגי שהבריז גם יושב באותו בית קפה כמוני. אותה עיר שכשיש שיטפון כמו אתמול, כל המרצפות במדרחוב עולות וצפות. העיר שכל הזמן בונים ובונים ומשפצים ואז פותחים כדי לשפץ עוד קצת. העיר שבגינה שבה אנחנו משחקים כבר כמעט לא שומעים עברית אלא רק אמריקאית או צרפתית ולפעמים גם רוסית. העיר שכורתים בה ריאות ירוקות כדי לבנות עוד כבישים.

נו, נו, אבל זאת גם העיר שבה ראיתי בפעם הראשונה את אהוד בנאי לפני שנות דור והתאהבתי בו על המקום. העיר שאם הולכים ברחוב הנביאים יוצאת יד מהחלון של התימני ומגישה כדור פלאפל חם. העיר שאפילו לקפוץ לעיריה לסדר סידורים הופך להיות מקסים ברגע שהכנסיה מהמגרש מתגלה בפרונט (וחוזר להיות מבאס כשרואים את כמות האנשים המסכנים שיושבים על המדרכה ומחכים ליד המשטרה). העיר שביום ששי אחרי הצהריים תמיד אפשר לפגוש את החברה עם הכלבים והילדים והפריזבי בעמק המצלבה או בגן השושנים. העיר שבה שברתי איזה לב או שניים בקובלט. העיר ששברו לי בה את הלב בחזרה בגוטהאם. העיר שאפשרה לי גינה בלב ליבה ושדות ירוקים אינספור סביב (היום הם בנויים כולם). העיר שעדיין אני עוברת בצ'כונה ואומרים לי שלום ואני להם בחזרה. העיר שלפני שבוע ביקרתי בנקודה הכי גבוהה שלה ומלמעלה היא נראתה באמת יפה לרגע. לבן וירוק כהה וכחול שמיים. וכשהאמפיתאטרון של הר הצופים נגלה מתחתי ונזכרתי בלילה אחד, פעם. לא חשוב.

סתם עיר. היא כל כך מגוחכת וקרתנית, אין לי נוסטלגיה ירושלמית.