חיקוי לחיים

1

האינדיאני שומע את רוברט פלנט שר שהוא עומד לעזוב את הבייב שלו

הזעיק בן השלוש וחצי (ושבע, ושבע, חייבים לדייק איתו), אומר: "אבא, האיש הזה עצוב"

2

הזעיק הולך לישון.

קם, בא ואומר שיש לו פיפי

אנחנו הולכים לעשות פיפי ("לי יש פיפי, לאבא יש פיפי, לרו יש פיפי. לך יש פיפי אחר")

חוזר למיטה.

קורא לי מהחדר שלו "אמא, השמיכה לא רוצה לכסות אותי".

3

הזעיק צועק על ילד אחד שמטריד אותו בגן "אתה לא קובע בשבילי, אתה לא הגננת". וגם לי הוא הספיק לומר משהו דומה. לתומי חשבתי שאמא נמצאת בסטטוס חברתי גבוה יותר מהגננת.

4

ולרו הוא אומר "אתה אח שלי ואני אוהב אותך. שב ואני אסגור לך את הסנדלים". ורו כמובן יושב ונותן לו לסנדל לו את הסנדלים.

5

ויש לו שיבושים מתוקים כל כך שאני לא מתקנת לו

פניקניק למשל

ולהתממש "אמא, אני יכול להתממש במדבקות שלך"?

ומאידך, רו בן שנה וחצי ונמצא בגיל התבגרות זועם. דווקאיסט כזה עוד לא פגשתי מעולם. הוא רק מחכה שמשהו שהוא עושה יהיה מסוכן (לעבור מעל דופן האמבטיה ולבדוק אם המים בה רותחים/חמים/חמימים), או בלתי אפשרי (להכנס לתוף של מכונת הכביסה שמלאה בבגדים שעוד לא נתלו לייבוש) או סתם מגעיל (לבדוק את לאמא מתחשק להתמרח בפרי אפו הקסום). הכל בצחוק גדול ובניצוץ כה זדוני ומתוק בעיניים שישר עושה לי לחייך מאחורי הגערה (לא, זה לא מפחית את הגועל).

והוא עסוק. כל היום עסוק וטרוד בעיסוקים שונים ומרתקים. דברים שאחיו הבכור לא חלם לעשותם. מוציא את כל מה שיש בארון – סירים, מחבתות ברזל יצוקות, צנצנות חמוצים גדולות, הכל, ונכנס פנימה (ומבהיל נורא כשאני לא מוצאת אותו). מסדר ערמות של כ—ל הספרים של אמא על השולחן. בודק ונוגע ומחבק ומנשק ונושך ומרים את החולצה לעצמו ומרים את החולצה לי ומטפס ושוב מחבק ושוב נושך ושוב ושוב. הכל מאהבה גדולה ובפיזיות טוטאלית. לפעמים אני חושבת על הגבר הפיזי שהוא יהיה פעם ואני שמחה בשביל החברות שלו. מדבר המון. מה זה המון, לא סותם לרגע. אני חושבת באימה על הרגע שהוא יחבר משפטים ועל הלהג הבלתי פוסק שלו ושל הזעיק.

ואם.. ואם היה אפשר להמציא מעלים ילדים. רק לשבתות בצהריים, לסיאסטה. בין שתיים לחמש ככה כדי לאפשר לנו להתמשמש בנחת ולנמנם בנחת ולבהות קצת. שיתפוגגו לעולם חלופי מהנה ונפלא ואחרכך יחזרו למקלחות ולארוחת ערב ולטיול בשכונה עד האריה ובחזרה.