חיקוי לחיים

אני מיואשת מספרים. כל מה שקראתי בזמן האחרון היה פושר במקרה הטוב ומייגע עד מאוס במקרה הרע.

נדמה לי שכבר תהיתי בעבר למה סופרים ישראלים חייבים לכתוב כתיבת הפרשות כל כך נועזת, מוחצנת ובלי פילטרים נפשיים בכלל. הנה, הנה, אני נקיה, אני זורקת אליכם הכל באומץ. In your face. מי בכלל רוצה לקרא בלי פילטרים, ואם אתה מפלטר ואתה מפלטר, זה ברור (זיבי ניבי ושקרן מועד מי שיגיד שכותב רק מהקשקע, אלא אם לא עורכים אותו טוב), אז למה אני צריכה לקרא את ההפרשות המוגלתיות כשאת מפוצצת חצ'קון בהיפר ריאליזם טרחני, או איך את מתה על הריח שיש לך בכוסון המתוקון שלך עד שאת ממש חייבת לדחוף לעצמך אצבעות ולרחרח כל היום (הו, הנה נתתי עכשיו לפחות שלושה עמודים בחינם אין כסף לאלונה קמחי. בעצם סליחה, היא גם תמרח את אצבעותיה הריריות על איזה דוד אקראי באלנבי).

באופן כללי, גבבת התאוריות יתר, הארכניות והגודש המילולי על כל נפיחה, עושים חשק לחזור לשנות התשעים במקוצצות. המנוקדות. החדות. והדוק. רות. אבל בעצם גם הן היו לא נסבלות במקלדתם של רוב מי שבחר להשמיע את קולו.

פילטרים זה נפלא. לא רק לדעת להשתנן ולהפגין להטוטי לשון מבריקים ומלבבים. גם לדעת את חכמת בין השורות, גם ללמוד ענווה, גם לא תמיד להשתין לי בפרצוף, בעיקר אם אני לא מתה על הקטע.

אני יודעת שאף אחד לא מכריח אותי לקרא אבל זה לא תרוץ. אני רוצה לקרא. אני רוצה שירגשו אותי אני רוצה שיספרו לי סיפור טוב. אני רוצה שחוויית הקריאה שלי לא תצטמצם לעולם שבין ה"איך יצאתי לשתות קפה עם מאן דהו" לבין "איך קילפתי גלד במהלך אחר-צהריים שלם".

אני יודעת שגם אצל סופרי חוץ יש הרבה גועל בכתיבה, אבל איך שהוא הגועל או האלימות או המין לא באים במקום הסיפור אלא כחלק ממנו או זעיר פה וזעיר שם, לא הכל כל הזמן וכל הזמן וכל הזמן.

על אלונה קמחי אני לא מדברת כי היא באמת מלכת ההפרשות והאוננות הבלתי מעורערת, לא נראה לי שהאישה הזאת מסוגלת לאהוב מישהו חוץ מאת עצמה. אם היא לא תזהר היא תתעורר יום אחד גילה אלמגור.

אבל מישהי טריה וקריאה כמו שהרה בלאו, נו באמת, למי יש כוח לכמויות השנאה העצמית, ההפרשות הדביקות והרעל הזה שממלא ספר שלם שבמקרה הטוב היה הופך לנובלה מהודקת.

ויצא לי להתקל גם בספר של יהלי סובול. מילא אי-דיוקים שמהם קופץ לכל ספרנית אנאלית הפיוז (סופר חביב, בבקשה התאמץ מעט ועשה תחקיר שכולל יותר מרפרוף על פני העמוד הראשון שעולה לך בגוגל כשאתה מקיש "דיואי"). אבל העריכה המחורבנת, נו באמת. למה אי אפשר להתאמץ קצת יותר ולהוציא תוצר חביב וקריא של בחור שברור שהוא יודע לכתוב לא רע, במקום הערבה השוממה של ספרו.

ועל ההיא עם הגמדים העילגים (כן, כן, העילגים בכוונה, ככה הם מדברים שם בעלג-לנד), אין לי שום דבר חיובי להגיד. אולי יאק שזה הכי חיובי שאני יכולה לחשוב עליו כרגע.

אני רוצה ספרים טובים ומעניינים. אני מוותרת בלארג' על החרא של כל מיני סופרים, יש לי מספיק משלי. ואגב, לא כל מי שיש לו בלוג חביב או שאומרים לה בפורום אמהות שהיא כותבת ממש-ממש יפה יכול להפיק מהגיגיו ספר ראוי. חלק כן, הרוב לא.