חיקוי לחיים

נדמה לי שכבר סיפרתי פעם או שלוש שרוב האנשים שאני מכירה שמתו, התאבדו. מדובר במספר דו ספרתי מגוחך כמעט. פחות מהפרטנרים שהיו לי לסקס למשל, אבל לא רחוק כל כך ממספר החתולים שגידלתי בימי חיי.

החבורה שלנו תמיד היתה קצת מקולקלת, אישיות גבולית בצבצה פה ושם, מאניה-דיפרסיה למתוחכמים האמנותיים, סתם התקפי פסיכוזה בגין סמים כאלה ואחרים. לא משהו שאין בכל חברה נורמלית.

אני זוכרת את הלילה שבו התקשרו אלי להאחזות אחרי שהכי חכמה הצליחה, היא היתה הסנונית הראשונה, ואחרכך היפה, ואחרכך הבלונדיני המתוק. ואחרכך ואחרכך ואחרכך. להגיד שתמיד התייחסנו ברצינות ובעצב תהומי לכל אחד שמחליט לחסל את עצמו יהיה קצת מוגזם. קורט הדחקה, הרבה אלכוהול והומור מכוער ואלים. זה מה שמגיע למי שמתייחס לעצמו ולסביבתו בכזאת אלימות וכיעור, זיבי ניבי נבכה עליו.

התחתנתי. את הסיפור העגום על החברה הכי טובה סיפרתי פעם ולא אשוב לספרו. התבגרנו, נרגענו,  קצת פחות אלימות קיומית סביב. נדמה שמי שלא מת עד גיל שלושים בדרך לא טבעית כלשהי, יחכה לתורו בשקט. לפעמים נדמה לי שאני כבר לא זוכרת אבל אז יום שנה צץ לו מאחורי איזו פינה או יום הולדת נשכח, או במקרה אני פוגשת את אמא של ברחוב.

אמרתי פעם, וככל שהם גדלים אני רק מרגישה את זה יותר, הלוואי יכולתי לעשות שתמיד יהיו בטוחים ומאושרים, הייתי מוכרת את נשמתי לשטן פעמיים ביום בעבור אושרם, חוסנם ובריאותם.

בשבוע שעבר ראיתי את הר ברוקבק מאונטיין. האינדיאני עבד ואני חשבתי שלבלות את הערב עם עדר כבשים זה בדיוק מה שאני צריכה. יש לי כמה תובנות על הסרט הזה ובלי ציניות בכלל.

אנג לי הוא במאי מקסים ומרגש כל כולו. הוא רומנטיקן ממאיר ואפשר לראות את זה בכל תנועת מצלמה. לא רק הרומן במרכז הסרט, המסביב, הנוף, הכמה יפים הוא מראה את השחקנים שלו. לא קורה לי הרבה, אבל הרצתי אחורה ושוב כמה וכמה סצנות לקלוט דברים.

האינדיאני עכשיו בתקופת לאונרד כהן. ראינו את I'm your man. נו, נו, כולם רוצים להשתחוות למלך ולספר כמה שהוא השפיע עליהם ועל היצירה שלהם, ולזייף את השירים הסוטים שלו.

פעם התגנבתי יחד עם אחותי הגדולה לאופרדה והחבר התורן שלה דאז, לברכת השולטן לראות אותו מופיע. אני לא זוכרת הרבה כי הייתי בסך הכל ילדת נזלת שנגררת אחרי אחותה הגדולה, אבל אי אפשר באמת לשכוח את האיש הלבוש מעולה הזה ואת המילים שלו, שטחנתי מאז שנים.

ומעט אנתרופולוגיה.

מתי הבחורים האלה קולטים שיש להם כזה קסם על הבנות בסביבתם. הם יודעים בדיוק איך לעשות את המבט הזה, מצומצם העיניים ככה שכל מי שמסתכלת עליו באותו רגע תחייך כמו לעצמה את החיוך הכי מתוקי שלה, בין אם היא בת 12 או בת 18.

אני יושבת בכיסא שלי ועוסקת בענייני, מדי פעם אני מסתכלת על ריקוד החיזור שמתרחש מולי. הוא יושב קרוב מדי, היא לא זזה. הוא מסתכל דרך מישהי אבל כשהוא קם לצאת מהספריה הוא מלטף לה את השיער. שתי בנות נכנסות ומיד מתכרכרות סביבו.

"סבתא שימי את החלק הזה פה. את רואה, הוא ישר בצדדים, זאת פינה. יפה סבתא, הצלחת".

ועוד אחד-

"אני אוהבת אותך, זעיק".

"גם אני אוהבת אותך אמא".

בוקר אחד קמתי והנה אני אמא שלי. כן, כן, זאת שאמרתי שאין שום סיבה שאני אהיה כמוה. עומדת במטבח ביום החופשי שלי ומבשלת. בין הבישולים כובסת, ובין הכביסות מסדרת את צעצועי הילדים ואת ארון הבגדים שלי (איזה טעם טוב שיש לי, כבר אמרתי?).

נוברת בירקות שבמקרר, מבשלת מרק כתום למשפחה, כולל לפוקהונטס, אחותו החולה של האינדיאני, סלט אורז פרא משובח שבו מחליפות חמוציות את הפפאיה הרגילה ומוסיפות חמצמצות חביבה. משנצלת שניצלים שיהיו בפריזר כך שצריך רק לטגן לפני שאוכלים (אפשר גם להקפיא מטוגנים, אבל זה פחות טעים וגם לא נשארים לרוב כמעט, כי אם האינדיאני והזעיק בבית הם נאכלים עד תום). פשטידת אורז מתוקה לילדים ולאינדיאני חובב האורז וסלטונה לארוחת הצהריים עם לחמניות טריות (עד כאן, לאפות לחמניות אין לי זמן היום). הבישול שלי אפילו דומה לשל אמא מבחינת תיבול רק עם הרבה פחות שמן ובלי אבקות מרק למיניהן. הגישה המזונית שלנו דומה, האסתטית והערכית. אוכל מזין ונאה. אני אוהבת שטעים כשאני מבשלת, אני אוהבת שהזעיק אוכל בתאבון מרק עדשים ושאורכשדים מחסל קציצות בהנאה.

ובכלל, מאז שהתחלתי לדאוג שיהיה אוכל טרי ומבושל בבית, גם אני מחפשת הרבה פחות אוכלים וממתקים וכריכים ושטויות. ארוחה אחת טובה וחמה ביום משביעה ומספקת ביותר.

דווקא כשהייתי ילדה לא סבלתי את קונספט הארוחות המשפחתיות בבית הוריי. שניהם אנשי הרגלים קבועים, חובבי ארוחות מסודרות בשעות קבועות אם אפשר, ואם אפשר גם שיהיה ברור מראש מה אוכלים בכל ארוחה. לא סבלתי לחזור מבית הספר ולאכול מרק ירקות עם גריסים, פירה וקציצות ולידם סלט סלק או כרוב מוחמץ ולקנח בתפוז. העדפתי נסקפה, במבה, שוקולד ולצום אחרכך ימים שלמים כדי להשאר במשקל 50 קילו. אם הייתי מנסה את התזונה הנכונה והנבונה המשפחתית מן הסתם הייתי במצב הרבה יותר טוב היום אבל הי, מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.

מזמן לא היו מתכונים אז הנה שניים במכה.

מרק כתום

הכי פושטי בעולם אבל טעים.

שורשים: סלרי, פטרוזיליה, איזה שיש. אחד גדול או שניים בינוניים חתוכים גס.

שני גזרים בעיגולים גסים

כרישה אחת נקיה ופרוסה לעיגולים

בטטה גדולה או פרוסת דלעת בינונית

אם רוצים סמיך יותר אפשר להוסיף גם תפוח אדמה קטן (אני מוותרת)

חופניים-שלושה עדשים כתומות

את הכל במעט שמן (שתי כפות) לאדות בסיר רחב כמה דקות

לתבל היטב: כמון למי שאוהב או גראם-מסאלה, מלח-פלפל, פפריקה מתוקה או חריפה לפי איך שאוהבים, צ'ילי.

להוסיף מים בערך ליטר וחצי

אחרי שרותח והירקות רכים, להעביר בבראון עד שהמרק חלק ואין בו חתיכות מיותרות.

אפשר להוסיף עוד כוס חלב קוקוס, או שמנת מתוקה למי שאוהב או לוותר על הלבנים ולהוסיף חצי כוס מיץ תפוזים חמצמץ או להשאיר ככה סתם בלי תוספות. אני הכי אוהבת חלב קוקוס, ככה המרק גם חרפרף מהפפריקה והפלפל השחור וגם מתקתק מהירקות הכתומים והחלב.

טעים.

פשטידת אורז של יום ששי בצהריים*

כוס אורז לבשל בכוס מים אחת + כוס חלב אחת עד שנספגים הנוזלים. לא נורא אם האורז לא מאוד רך.

מחכים שיתקרר.

מוסיפים לאורז:

4 חלמונים

1 שמנת מכל חמוצה

2/3 כוס סוכר חום

צימוקים

גרד מלימון אחד

מערבבים היטב

מוסיפים קצף מארבעה חלבונים ומקפלים בעדינות.

אופים אם אפשר בכלי סגור משומן (לא לשכוח לשמן גם את המכסה) 40 דקות ב180 מעלות

מגישים פושר עם שמנת חמוצה ומרקחת דובדבנים.    

*אוכל של יום ששי בצהריים, כי זה מה שאוכלים אצל ההורים שלי ביום ששי בצהריים, שבוע אחד גולאש ופשטידת אורז ושבוע אחד כרוב/פלפל ממולא ופשטידת אטריות.